Englishערן אבירם טייל במורד Gmail Memory Lane, ושלח לי מסמך ששלחתי לו לפני כמה שנים. אלה היו המילים שכתבתי בכניסה לתערוכת הגמר שלי במגמת אמנות, תיכון אלון, רמת השרון.
הדילמה שלי התחילה באיך. איך מבטאים משהו עצום כל כך כמו יקום שלם, שנברא מהבזק רעיון? משהו מרגש כל כך כמו משק כנפי דרקון, כשהוא ממריא אל שמי הערב המאדימים? משהו אישי כל כך, שאי אפשר לתארו במילים? הכל נראה כה ברור מאחורי עפעפיים סגורים, אבל הבד הלבן מאיים ומבריח את כל המחשבות.
בהתחלה בחרתי ביצורים. ההתגלמות הפשוטה ביותר של הפנטזיה: הברואים הדמיוניים. כנפיים מכות בשמי ראשי, קול פרסות על דשא דמיוני, ברק עין משחרת לטרף שלא היה מעולם. כמה קל ודאי יהיה להציג את אותם יצורים מלכותיים על קנבס, גדול מספיק בשביל להציג את הדרם! קל בתיאוריה, אבל לא במעשה. הדרקונים שלי היו עבורי מעין ניסיון: מעולם לא עבדתי בפורמט גדול כל כך, והבגרות היוותה הזדמנות מצוינת להתחיל. אז היה כיף, היה מרגש, היה חדש ומספק. אבל העבודות הללו לא היו אני. לא אני ולא הדרקונים שלי. חסרה בהם העצמה שמקבלים יצורי הענק האלה בראשי, חסרו בהם החיים. על קנבס, הדרקונים שלי היו סתם ציור.
אז, קרוב למועד הקמת התערוכה, שלפתי ממעמקי המגירה סיפור קומיקס, שהתחלתי לפני כשמונה חודשים. הוספתי עמוד חדש לאלו ששכבו וחיכו זמן רב כל כך, ופתאום הבנתי: הפנטזיה שלי מעולם לא באה בפריים יחיד, כי אם בסיפורים –חלקם סצנות קצרצרות, חלקם סאגות מתמשכות – ואיזה מדיום מושלם יותר לתיאורן מקומיקס? כל הזמן הזה חיפשתי את הפנטזיה, כאשר היא הייתה מונחת בתחתית המגירה, ממש מתחת לאף שלי.
אמת, הסיפור פשוט. הדמויות לא כורעות תחת נטל פילוסופיות עמוקות והעלילה לא מתפתלת ומובילה את הקורא להארות בקשר לחייו. גם הפנטזיה שלי לא. אני מתגנבת לעולמות השקטים שבתוכי לא על מנת לחקור את נפש האדם, אלא כדי ליהנות. כדי לחוות מצבים שלעולם לא אחווה בעולם האמיתי: דרמה, מתח, פחד, אקשן וגם קצת הומור – הכל במינון הנכון ובידיעה שאני יכולה להעלים הכל בעפעוף יחיד.
גם לכם כדאי. ואם הקומיקס הקטן הזה יהיה פתח, ולו לאדם יחיד, לעולם פנטזיה קטן משלו, הוא השיג את מטרתו.
אביב,
הפנתרה השחורה