Englishאתמול לא עלה הקשקוש השבועי, אבל זה לא כי התעצלתי. באמת שלא. זה בגלל שכבר כמה זמן אני עובדת על פרוייקט קומיקס ארוך-טווח, וגם אם הוא עדיין רחוק כמה עשרות אלפי שנים מקו הסיום, אתמול בערב הגעתי לאיזושהי נקודת ציון בדרך לשם. היא אמנם פעוטה בחשיבותה במארג הגדול של הדברים, אבל היא עדיין נקודה, וככזו ראוי להתייחס אליה. אז השבוע, במקום לקשקש קצת, אני אקשקש קצת.
חלקכם אולי זוכרים את ימיי כציירת קומיקס, בשנים העליזות של לפני-היציאה-לשוק-העבודה-של-הגדולים. ישבתי בבית של ההורים וציירתי בלי הפרעה בשעות הקטנות של הלילה, או השעות הגדולות והעצלות של הצהריים, או אפילו אלה החוורות של הבוקר, שעדיין מכוסות בקורי שינה. רק סיימתי תיכון, עוד לא התחיל הצבא, ולא היה שום דבר חשוב מלבד לשבת ולצייר קומיקס. אז הוצאנו – ערן אביאני ואני – את שתי החוברות הראשונות של ארינאה, שתמיד אזכור בחיבה. אפילו במהלך הצבא הצלחתי להמשיך לצייר, בין אם בשעת ט"ש בפסאודו קורס מפקדים, או בדירה הקטנה שדידיתי אליה בלילה אחרי יום ארוך של הדרכה. המפקדים שלי אפילו היו מבינים מספיק בשביל לפרגן לי לצאת הביתה קצת מוקדם יותר בשבוע שבו עמלנו על הצביעה של ארינאה #3 והספקנו – אחרי לילה ללא שינה – להגיע לדפוס בזמן.
…או את התקופה בויגיימס, שהתחילה בערך כשהשתחררתי מהצבא, ובמהלכה הוצאנו כ-200 סטריפים של וובקומיקס שאני עדיין חושבת שהוא מבריק, וסלחו לי על הטפיחה העצמית על השכם, וההדדית על שכמו של ערן אבירם. וי בריבוע לא היה קומיקס בק' הקלאסיקה כמו ארינאה או דדליין, אבל כוובקומיקס הוא טמן בחובו מגוון אתגרים שונים וחדשים: הצורך להמציא בדיחה פעמיים בשבוע, למשל; או ההתמודדות עם תגובות הקוראים על כל סטריפ וסטריפ. או שני הערבים בשבוע שחזרתי מהעבודה – בתקווה כבר עם רעיון שפיתחנו במהלך היום – ומיד התחלתי לעבוד שוב.
זו היתה הסיבה שוי בריבוע הפסיק, שלא המשכנו את דדליין, ושבמשך כמה שנים כבר (זה מרגיש כמו עשר, אבל אני מניחה שמדובר בשלוש בערך) אני לא מציירת קומיקס כמעט בכלל. קומיקס זו עבודה קשה. ואחרי יום עבודה במשרד לא תמיד בא לי להתיישב מול המחשב ולחזור לעבוד, גם אם זו עבודה שאני אוהבת. אני מעדיפה לפגוש חברים לבירה, או לצאת לסרט, או ללכת למכון כושר, או סתם לשבת ולראות את הפרק האחרון של [הכנס סדרה פופולרית כלשהי]. וזה אמור להיות בסדר, אלא שאני מגדירה את עצמי כאמנית קומיקס, וכל יום שבו אני לא מציירת קומיקס – או משהו, בכלל – מרגיש לי כמו יום מבוזבז, שממלא אותי בתחושה של עצלנות, העדר-משמעות וחוסר הגשמה עצמית. האם אני יכולה עדיין להגדיר את עצמי כאמנית קומיקס? אני בכלל זוכרת איך עושים את זה? (כל זה מיום אחד שחזרתי מהעבודה וסתם העברתי את הערב בלא לעשות כלום, כן?) הייתי מצפה שעיסת התחושות האלה תגרום לי לקפוץ על הרגליים ולעשות משהו יצירתי ויצרני בכל רגע פנוי, אבל בדרך כלל היא רק מדכאת אותי עוד יותר, מה שגורם לי ליצור פחות, מה שגורם לי להרגיש יותר עלובה, וכן הלאה, במעגל קסום של נוראיות מדכאת.
לפני שישה-שבעה חודשים התחלתי לעבוד על פרוייקט עם ערן (אבירם). לא ארחיב יותר מדי לגביו, כי כאמור: עשרות אלפי שנים מקו הסיום וכן הלאה, אבל די לומר שאני מרוצה ממנו. כשהתחלנו אני לא זוכרת אם הייתי אופטימית, כדרכם של אנשים שמתחילים בדרך חדשה, או פסימית, כדרכם של אנשים שמכירים את מוסר העבודה שלי. כך או כך, בהתחלה ההתקדמות היתה איטית עד דמעות ולוותה בכל אותן תחושות שהזכרתי קודם, אבל כל צעד מוצלח – גם אם קטן – הביא איתו תחושת סיפוק והזרים אנרגיות לטובת הצעד הבא. ירידה לארבעה ימי עבודה בשבוע והקדשת האחרון לפרוייקט היתה צעד מבורך בפני עצמה, בזכות תוספת הזמן כמובן, אבל גם בשביל הההרגשה שהנה, אני מפנה זמן במיוחד בשביל זה, כי זה חשוב. עם הזמן הצלחתי לשמור על ריכוז, לגשת לעבודה בהנאה ולא מתוך כורח. חזרתי לשבת ולצייר עד השעות הקטנות של הלילה.
ציון הדרך של אתמול הוא באמת קטן לעומת העבודה שעוד נותרה, אז אולי ההשתפכות הזו קצת מקדימה את זמנה. אבל הגעתי אליו, ובמקום להרגיש מותשת ומשועממת מהפרוייקט, כמו שחששתי שיקרה, אני רק נלהבת יותר לגביו כל הזמן. אי אפשר לדעת אם ארגיש אותו הדבר כשיגיע ציון הדרך הבא, אבל עכשיו אני יכולה להגיד בבטחון שאני אופטימית. לא, לא רק אופטימית. אני אמנית קומיקס.
אביב
תגים: הפרוייקט
השראה, ודחף ליצור, הם דברים שבאים בגלים בדיוק כמו מצברוח. אחרי שנים של יאוש החלטתי לצמצם את התסכול בגישה של "טוב, אין לי מוזה עכשיו ואני לא הולכת להיאבק בזה – אני אנצל את הערב טוב הרבה יותר אם אלך לשתות עם החבר'ה". אולי ההבנה שזה בסדר, שגם אם את לא מציירת כבר שבוע, חצי שנה, שנה – את עדיין אמנית קומיקס (במקרה שלך), היא מה שנוטל את העוקץ ומאפשר איכות חיים.
כל זה כדי לומר שהרשומה שלך הזכירה לי שדווקא היכולת לכפות על עצמך להתיישב על התחת ולהשקיע בזה מאמץ, לפנות לזה זמן חברים/משחקים/כושר פשוט כי זה חשוב, היא אחד המנועים היותר חזקים. אני לא יודעת איפה פרוייקט סיזיפוס שלכם עומד אבל גם אם צפויות לו עוד שנים של עבודה, נדמה לי שהגישה שלך הפילה שתי ציפורים – לא רק שאת אמנית קומיקס ושדברים מתקדמים (באינרציה גוברת, אני משערת, כי ההתקדמות מזינה את ההתלהבות וחוזר חלילה) אלא גם ניצחת את הסטאגנציה הקטנה והמעייפת ההיא, נתת לה בשיניים, הראית לה מה זה וכולי וכגו'. אם זו לא אבן דרך אני לא יודעת מה כן, ובמקרה הזה הגודל שלה דווקא לא משנה.
הפסקה השניה מלאה בדברים נכונים ומשמחים. לגבי הפסקה הראשונה: זה אמור להיות בסדר לקחת הפסקה כזו, אבל אני לא מרגישה עם זה טוב. אולי שבוע זה בסדר – הפוגה מתודית בשביל לחזור עם אנרגיות מחודשות; אבל חודש? חצי שנה? זה המון זמן שבו אני לא עושה את מה שמבחינתי הוא מה שאני צריכה לעשות, וזה גורם לי להרגיש נורא.
[…] […]
קודם כל אני חייב לציין את משחק המילים המשובח עם המילה "קשקוש"! D:
שנית, אני מסכים עם Bell ומה שהיא כתבה מקודם על הדברים שבאים בגלים.
רציתי גם לציין שזה פוסט שאני יכול ממש להזדהות איתו, מאחר וגם אני עובד על פרוייקט גדול (מאוד מאוד),
וההתקדמות איטית, מאוד, והכל עדיין בשלבים מוקדמים, אבל אני מלא תקווה ובאמת מאמין שתוך עשר שנים,
או חמש-עשרה, אני אוכל להיות גאה כשהוא יסתיים. אמנם אני לא יכול להגיד על עצמי שאני בכל זאת "אנימטור" כמו שאת אומרת שאת אמנית קומיקס, כי אני רק בתחילת הלמידה של התחום, אבל אני בטוח שאני אגיע לשם, ואני שואב הרבה השראה מהאופן בו את הולכת אחרי מה שאת אוהבת, ומתמידה למרות התקופות היבשות שלא בא כל כך לעבוד.
אז הרבה בהצלחה עם הפרוייקט, אני מחכה לראות מה הוא יהיה בסופו של דבר.
ושוב, כל פעם שאת כותבת פוסט כזה על מה שקורה אצלך, זה תמיד מעניין ומעורר השראה.
אצל אנימטורים התחושה הזו של התקדמות איטית בטח אפילו חזקה יותר: אם בקומיקס אפשר לצייר בשלוש שעות משהו כמו דקה של התרחשות, בשביל להגיע לדקה אנימציה אפשר לשבת לפעמים שבועות וחודשים…
תודה רבה!
בגדול באמת שפוסט מרגש.
כמעט כל מי שיש לו נפש של אומן כלשהו בישראל יכול להזדהות איתך- בין אם הוא מוסיקאי, פסל או משורר.
מוזה היא דבר מה חמקמק, ואין באמת דרכים להתמקד ולזכות בה בצורה מלאכותית.
אני אישית הבטחתי לעצמי לשבת ולכתוב לפחות כמה שעות בשבוע את הרעיונות שלי, בין אם הם יהיו רומנים באורך מלא או ספרוני קומיקס קצרים, אבל אם יש משהו שהבנתי במרוצת השנים היא שרעיון מגניב אינו מהווה עלילה טובה. על כן אי מתי שצץ לי רעיון מגניב אני יושב וכותב את העלילה שלו בקצרה. אחרי כן אני יושב ועושה חלוקה לראשי פרקים ומשם אני נכנס לעובי הקורה של כל פרק, כך שגם כאשר אני מאבד את המוזה – אני אוכל לחזור לשם ברגע שיהיה לי זמן פנוי / רצון ביצועי כדי לראות משהו שלם. לא כתבתי סיפור או יצירה שלמה (שאיננה שירי רוק כבד למטרת אלבומי מטאל) מזה לפחות 6-7 שנים ושלב התסכול הרבה מאחורי, אני עמוק בשלב ה"אני חי חיים של אדם מבוגר כעת, אין לי זמן לאומנות / יצירה כעת, כשיהיה לי – אבצע אותו."
זהו קונספט מוטעה. היצירה לא תחכה לי כמו שתואר שני יכול לחכות לי, ורצוי ומומלץ שאמצא לה זמן מתישהו.
אני לא באמת מאמין שיש דרך אחת להתייעל ולגייס כוחות על מנת לסיים דברים שהתחלנו, או בכלל לתת להם את הפוש הראשוני (אם אינני טועה, אין תחושה יותר חמוצה מלגשת עם רעיון לוהט לקרטון הביצוע / מסך המחשב – להתיישב מולו, לפתוח קובץ חדש, לכתוב / לשרבט כמה דברים… ואז לסגור אותו בכעס בקובלנה שאין מוזה עכשיו). אבל לפעמים עדיף לדחוף את עצמנו לעשייה גם בלי מוזה או רצון – אלא ממש כאילו מישהו דורש מאיתנו לבצע זאת (למרות שאנחנו עושים את זה בשביל עצמנו) אחרת היצירה הזאת פשוט לא תתקיים ולא תתבצע.
אילו היו השניקל שלי.
אני מסכימה, ההמתנה למוזה לא מניבה פירות בד"כ, ובמבט לאחור (וגם תוך כדי) מרגישה כמו בזבוז זמן יקר.
התחושה שתיארת (לנסות לעבוד ולהפסיק בתסכול) מוכרת ונוראית. לא גיליתי עדיין את הדרך להמשיך לעבוד מתוך תחושה כזו, ואני מוצאת שלרוב הפתרון הטוב ביותר הוא לעבור לקרוא/לראות/לשמוע משהו שמעורר בך השראה וחדוות יצירה, ואז לנסות לחזור לעבוד. אין כמו הנאה מתוכן איכותי בשביל לגרום לך להגיד, "לעזאזל, אני רוצה לעשות כזה!"
מעורר הרבה הזדהות וגם תקווה.
פוסט מרגש. בהצלחה!
המון בהצלחה!D:
אני חושב שאני מכיר את ההרגשה.
ואחחח, איזה טיזר…
כמו כולם, גם אני מזדהה- דווקא עם תחום הכתיבה. יש לי מאמר קטן שאני כביכול כותב כבר איזה חודשיים, אבל כל פעם שיש לי קצת זמן כתוב אז אין לי סבלנות לשבת ולכתוב, או כוח, או שאני לא חושב שזה ייצא טוב ממילא וכו'.
לפחות איור חלקי זה משהו שאפשר לראות (ולהראות) קווי מתאר זה משהו מובן, לא כמו מאמר כתוב למחצה.
כן, זו הבעיה הגדולה: בכל פעם שכבר יש קצת זמן, אז אין כוח לעבוד על זה. יש לי כל מיני רעיונות לפוסטים בבלוג למשל, שלא נכתבים כי אני חושבת עליהם כשאין לי זמן לכתוב, וכשיש לי זמן לכתוב הם ממש לא בראש שלי.
ואוו! הרגשה מוכרת כל כך,
כאילו הצאתי לי את המילים מהפה
..ואת הפוסט מהמקלדת….כבר הרבה זמן אני מתכנן לשבת ולכתוב משהו דומה וכל פעם דוחה את זה
אני מתנחם לפחות בכך שבינתים יצאו לי גם כמה דברים לא מתוכננים
כאלה שבאים באיבחה מהבטן (או בגלים כמו שכתבו מעלי)
ואני מניח שכך זה גם אצלך
נראה לי שמעל להכל זה מוכיח שלא משנה כמה כסף אתה עושה ובאיזה עבודה אתה עובד
בסופו של יום (או שבוע או חודש) אתה תמיד חייב למצוא את הזמן שאותו אתה מקדיש למשהו שהוא קצת לנשמה
זה לא חייב בהכרח להיות עבודת פרו בונו אבל כן חייב להיות משהו שאתה באמת באמת אוהב
אני מאוד שמח (וגם קצת מקנא) שמצאת לעצמך אחד כזה שאין ספק שהוא מלאה שישאיר את כולנו עם לסת פתוחה כשהוא ייצא, לי בזמן האחרון יש בעיקר פרורים של פרויקטים מהסוג הזה.. מה שדיי משארי אותי….רעב
🙂
בוודאי. יש מעטים שעובדים בעבודה שמספקת אותם גם מבחינת הנאה או הגשמה עצמית, ואם אתה לא ממלא לפחות חלק מהזמן הפנוי שלך במשהו שכן עושה את זה, יהיה לך עצוב מאוד.
שלום אביב.
אני בן 16 ואני לומד לצייר, ואחרי שראיתי את הבלוג שלך וקראתי חלק מהקומיקסים שלך, הייתי שמח לראות את איך את מציירת – זאת אומרת, את השלבים באופן מאוד כללי.
אשמח אם תתני לי קישור, אם העלת את זה פעם.
תודה 🙂
ותודה רבה לכולם על התגובות וההזדהות!
טוב, אחרי שלל התגובות האלה אני לא הולך לחדש כלום, אבל עדיין חש צורך עז להוציא את זה, אז הנה:
הזדהתי מאד עם מה שכתבת. במיוחד עם תחושת האכזבה והתיסכול מכל יום שבו לא עשית משהו שמקדם את היצירה שלך – אכן יום מבוזבז. את מתארת כמה קשה לך היום ליצור בכל הלחץ והבלגאן של "החיים הבוגרים", והנסיון לשלב בין קריירה, חברים והתחביבים שלך. זה פאקינג קשה, לפעמים נראה שזה בלתי אפשרי. אבל בסופו של יום אתה צריך להחליט אם זה מספיק חשוב, ואם כן אז להחליט מה אתה מקריב היום. לפספס את הפרק הבא בסדרה שאתה אוהב? לא לצאת היום לבלות? לישון הלילה פחות? לא לבלות הערב עם המשפחה/האשה/הילד? (וכן, זה נהיה הרבה יותר מורכב כשיש לך משפחה משלך)…
מאחל לך בהצלחה, ושלא תתני לחיים ב"מרוץ העכברים" להרוס לך את היצירתיות. יותר מזה, מאחל לך שתצליחי בסוף למצוא את הנוסחה להפוך את התחביב למקצוע הראשי שלך, ואפילו לחיות מזה בכבוד. מעטים מצליחים.
אין ספק שזה נהיה מורכב יותר כשיש משפחה, לשמחתי עם הלבטים האלה אני עדיין לא צריכה להתמודד.
אני מאחלת לך בחזרה את כל הדברים האופטימיים בפסקה האחרונה =)
הרבה אמנים (ואמני קומיקס) ימליצו על הספר Art & Fear.
לא שמעתי עליו, אבל מבדיקה קצרה הוא נשמע מעניין. קראת אותו?
כאחד שבעצמו עובד על פרוייקט ארוך טווח משלו,
אני ממליץ לשלב כמה מיני-פרוייקטים באמצע.
לא משהו רציני,
סתם בשביל הכיף,
בשביל לתרגל,
בשביל להשתפר.
אפשר להדפיס את זה בזירוקס או בצבעוני ולחלק רק לחברים, אפשר גם לבלוג,
העיקר ליצור קצת ולא לחכות לפרוייקט הגדול.
זאת גם עובדה שאמני קומיקס מוכשרים באמת רק משתפרים ככל שיש להם יותר עבודה 🙂
זו מטרתו של הקשקוש השבועי: דברים קטנים באמצע בשביל לנקות קצת את הראש, להשתעשע עם דברים אחרים, להראות משהו בבלוג.
בהרבה מדינות איור לא נחשב לקומיקס,
אבל קצת פחות בציניות:
העבודה על קומיקס של 12-30 עמודים היא שונה לחלוטין מעבודה על איור, ומכאן גם תיתן סיפוק אחר. כשהוצאתי בשנה שעברה את החוברת "חזק ואמץ נגד מערכת השמש" (עכשיו במוזיאוני הקומיקס המובחרים) זה היה סיפוק אדיר, למרות שאני כל הזמן מצייר. זה פשוט אחרת.
כמובן, זה חייב להיות לשם ההנאה. אם זה לא נראה לך מעניין או מהנה אין שום סיבה שתעשי את זה.
ירדת לארבע ימי עבודה? מזל טוב! ככה זה מתחיל…
מזדהה לגמרי…
פוסט נהדר!=)
היי, אביב
אני סטודנט לעיצוב גרפי שנה ג'. מבין את ההרגשה, אבל חייב להדגיש משהו,
כשאת מציירת בשביל הבלוג את מעניקה השראה בלתי רגילה להמון אנשים ! מאז שגיליתי את הבלוג שלך
(בערך לפני שנה) אני נכנס כל יום בערך בשביל לראות אם יש משהו חדש. ואני בטוח שאני לא היחיד.
ברור שיש מיסים לשלם ואי אפשר לצייר בשביל הבלוג כל היום, אבל ההרגשה וההשראה שאת נותנת לאנשים היא
בהחלט משהו שיש לו משמעות ! ! ! ואסור לשכוח אותה.
וזה עוד בלי להזכיר את המדריכים שלך ,שפתחו לי עולם חדש (הזדמנות להגיד תודה !)
אל תפסיקי לצייר לעולם !
בהצלחה,
רותם.
Who's John Galt?
[…] […]