בלון דיבור

התחלתי את היום בלקחת מעיל עבה יותר, צעיף וכפפות, והספקתי לאבד אחת מהן עד סוף הערב. כנראה שעכשיו אני חייבת לנסות לחזור לפרימארק, כי נדמה לי שהיתה שם קומה שלמה לכפפות.

אחרי ארוחת בוקר על בסיס טוסט (אני משאירה את האנגלית למחר כדי שיהיה את כל הסופ"ש להתמודד עם חסימות העורקים) יצאתי לכיוון מרכז העיר, מסביב להייד פארק. משעשע אותי תמיד איך סנאים נראים לנו כמו חיה אקזוטית עד מיתולוגית, ושם הם מקפצים להם כאילו העצים שייכים להם או משהו. אחד מהם היה חביב מספיק בשביל לעמוד די זמן ולדגמן לצילום, ומעתה אקרא לו ג'רי. מחר קבענו על קפה ואגוז.

הפעם ידעתי היטב לאן מועדות פניי, והגעתי לכיכר טרפלגר, עם המזרקות היפות והאריות, והמוזיאון הלאומי. כניסה חינם למוזיאונים זה ממש נחמד: הסתובבתי כשעה, הרגשתי תרבותית, ראיתי כמה פורטרטים שאפשר ממש לדמיין את הבקשה של הלקוח שעמדה מאחוריהם: "תעשה אותי מלנכולי, כן, אבל לא יותר מדי מלנכולי, עם אוירה כזו של מלכותיות. כן, זו המילה, תשכח ממלנכולי. וברקע משהו פשוט, לא יומרני כזה. אולי אגרטל. או שלושה-עשר סוסים דוהרים, עם גדוד חיילים לפניהם, וההרים האלה שנפוליאון מצויר לפניהם. אשמח אם זה יהיה מוכן ליום שלישי, לחתונה של בת דודתי. צ'יריו!"

בשתיים בצהריים תכננתי להצטרף לסיור London Walk של ווסטמינסטר, ובשביל לא לגווע ברעב לפני כן נכנסתי לפאב באזור. הושיבו אותי בשולחן לבד, אבל דקות ספורות מאוחר יותר שאלו אם אפשר לצרף מישהו נוסף. זה היה בחור שעובד באיזה משרד ממשלתי באזור, ושוחחנו על ספקנות ודת, על ביקורו האחרון של האפיפיור באנגליה ועל איך זה לחיות בארץ.

הסיור התחיל מעניין אבל נהיה די משמים, וקיוויתי שנוכל להכנס ולראות את ארמון ווסטמינסטר מבפנים, אבל זה מתאפשר ככל הנראה רק לאנשים שבאים לשמוע דיונים בפרלמנט, ווואלה, לא בא לי לראות אותו מבפנים עד כדי כך. תמונות רבות צולמו, מידע רב על הפרלמנט נרכש וככל הנראה יישכח בתוך יומיים, וסוף סוף אני יודעת מה בדיוק עשה אוליבר קרומוול. אני מבטיחה לשכוח גם את זה לאלתר.

אחרי ווסטמינסטר הסתובבתי חפוזות באזור קובנט גרדן וקפצתי ל-Orc's Nest ול-Forbidden Planet, חנויות גיימינג (הקן בעיקר) וגן עדן לפאנבויז של הכל (הפלנטה). לא חפרתי יותר מדי בהכל, ואולי אחזור לשם אם יתאפשר; אחרי הכל לא צריך לחכות לתאי מדידה בשביל קומיקס.

האירוע של הערב היה חידון בתמה ספקנית בפאב ב-Cavendish Square, שם שאני ממש נהנית להגיד. הצטרפתי לקבוצה הכי מגוונת לאומית שהיתה בחדר, עם שתי בחורות מאנגליה ומגרמניה ושלושה חבר'ה מאוסטרליה, שוודיה ואיטליה. אמנם הפסדנו בחידון, אבל למדנו דברים מעניינים על ארצות שונות בעולם! ידעתם למשל שבאיטליה החוק אוסר להסתובב עם כיסוי פנים (למשל, אסור להכנס לחנות עם קסדת אופנוע) מלבד בתקופה הפסטיבלים? וידעתם שבשוודיה יש עוד מקומות מלבד שטוקהולם?

התכניות למחר: פוטנציאל לסנט פול, מוזיאון טייט לאמנות מודרנית, מוזיאון לונדון לדברים שהם פחות מודרנים, הסיור של ג'ק המרטש שדומה שאין ברירה אלא ללכת אליו, ומציאת כפפות חדשות. יתכן שכל אחד מהפריטים ברשימה יתבטל לטובת לשבת על קפה\בירה\פיש'נצ'יפס\סושי ולנוח קצת. אני הולכת כבר 48 שעות.

מונה בירה: חצי פיינט אדנמס (או אדמס, אם המלצר לא הקליד נכון את החשבון), פיינט לונדון פרייד, חצי פיינט Doom Bar (!). אני לא אצהיר על הסך-הכל כדי לא להדאיג את אבא ואמא. שבטח יכולים לעשות את המתמטיקה בעצמם.

רביעי 13\10

הכל מפסיק בלונדון בערך ב-11 בלילה.

ובכן, אני בטוחה שזה לא מדויק, ויש מקומות סודיים שחוגגים כל הלילה, בירה נשפכת בהם כמו מי שפכים לתמזה וארנבים עושים מופעי קסמים, אבל אני לא בטוחה מהם המקומות האלה, ובכל מקרה לאנדרגראונד לא אכפת – הוא מסתיים ב-11:30.

כל זאת היה כדי לתרץ למה אני יושבת ומעדכנת את הבלוג באמצע חופשה, אבל למען האמת הסיבה היותר חשובה היא שקורים המון דברים שלא אזכור אם לא אכתוב, וחבל.

היום בצהריים, למשל, ירדתי מטיסת אל-על בשדה התעופה הית'רו, ומיד קניתי כרטיס לרכבת המהירה יותר מהאנדרגראונד שמגיע למרכז העיר תוך שבע שנים, אבל זולה יותר מהאקספרס שמגיעה לתחנת פדינגטון לפני שהספקת לומר "תחנת פדינגטון". השלט אמר שעליי לקחת רכבת חינם לטרמינל אחר, ומשם את הרכבת ללונדון. ישבתי לי בתחנה, מסתכלת סביב ומתפלאת לגלות שכמעט אף אחד לא נמצא שם. "חובבנים", חשבתי לעצמי; "בטח לקחו מונית כדי לא להסתבך. הרי רק צריך לעקוב אחרי ההוראות, ומגיעים בלי בעיה."

מכאן לשם נסעתי לטרמינל 4, גיליתי שקראתי את השלט לא נכון והייתי צריכה לקחת את הרכבת מהטרמינל שהייתי בו במקור, חזרתי לשם, פספסתי כמובן את הרכבת הקודמת ונאלצתי לקחת את זו שהגיעה חצי שעה אחריה. למה תמיד כשמתנשאים בראש על אנשים אחרים זה חייב לחזור ולנשוך אותך בעכוז?

מלבד התקלה הקלה הזו הגעתי בשלום לחדר במלון, שבנוי בצורה משונה להפליא עם מדרגות שכמעט בודאות זזות כשלא מסתכלים. החדר שלי נמצא במעלה גרם מדרגות שנגמר בדלת, מנותק באופן מעליב כמעט מהחדרים האחרים בקומה.

בדרך לקרוע את העיר עצרתי בסאבוויי לאכול משהו מאז ארוחת הבוקר על המטוס (האם גם בארץ שמים גבינה מותכת על כל הסנדביצ'ים שלהם? זה כמו הרעיון הכי טוב בהסטוריה של אוכל) ויצאתי מיד לרכוש הכל בחנות Primark, חנות בגדים ענקית וזולה לאללה הידועה בגודלה הכביר ובמחיריה הנמוכים. איך שנכנסתי – יצאתי, כי עם כל הכבוד למימדים מפוארים ולמודל כלכלי של שוק, אני כאן רק שבעה ימים, ואין לי כוונה לבזבז חצי מהם בלחכות בתור לתאי המדידה. אני שוקלת לשכור הודי שימדוד ויקנה בשבילי; נראה שכולם שוכרים פה הודים בשביל דברים.

אחד הדברים הכיפיים בטיולים הוא ללמוד דברים חדשים: היום למדתי שקל הרבה יותר לנווט עם מפה מאשר בלי מפה, היכרות עם המקום או יכולת להבדיל בין ימין לשמאל. אחרי שלוש שעות של הליכה (רחוב סטראנד הוא הרחוב הארוך ביותר באירופה, אם לא בעולם כולו) הגעתי להליכה למענה הלכתי, היינו Along the Thames Pub Walk מסדרת הסיורים שמארגנת חברת London Walks הפלאית. הסיור הוא לא כמו ה"Pub Crawls" הסטנדרטיים, במהלכם אתה מנסה לשתות את משקלך בשיכר, אלא סיור לאורך התמזה עם מגוון אנקדוטות וסיפורים על ההסטוריה שלה ושל לונדון, עם קפיצות קצרות לפאבים מיוחדים באזור.

במהלך הסיור פגשתי את סוזי ופיט האגינס, זוג מבוגר חמוד מקליבלנד, אוהיו. מסתבר שהבן שלהם גר בקרייסטצ'רץ', ני-זילנד במשך כמה זמן, ועכשיו עבר לסידני, שזה מצחיק, כי אחותי גרה בסידני כמה זמן ועכשיו עברה לקרייסטצ'רץ', ניו-זילנד. אולי מצחיק זו לא המילה הנכונה, אבל זה בהחלט מוכיח שיש אלוהים. בהתחלה, כשארבתי ליד נקודת ההתחלה של הסיור, תהיתי אם שווה בכלל להצטרף אליו, כש-90% מהמשתתפים נמצאים ב-90% מתוחלת החיים שלהם. הטיעון המכריע היה שלא יתכן שהלכתי את כל רחוב סטראנד הארור לחינם, ואני שמחה מאוד שהחלטתי להצטרף: הסיור עצמו היה מעניין מאוד, עם סיפורים (שאת אמיתותם לא היה לי כוח או לב לבדוק) על פאב ששכירותו ממומנת ע"י IBM למשך 1000 שנה כי רק כך הוא היה מוכן לעבור מהשטח שהחברה רצתה לרכוש, על כנסיית סנט פול שצ'רצ'יל הגן עליה במלחה"ע השניה במחיר הפקרת כל האזור שמסביב, ועל הכשל שגרם לפאבים רבים בלונדון לשאת ציור של ברבור עם ראש אחד ושני צווארים. אבל גם – אולי אפילו במיוחד – כי היה נחמד ממש לשבת על בירה (או שלוש) עם אנשים שבחיים לא הייתי מדברת איתם אחרת, לנפץ להם מיתוסים על ישראל (המחשבה שאנחנו מדינה של כמאה מיליון תושבים היא עניין די נפוץ) ולשמוע על הכלבים שלהם, עבודתם במפעל הפלסטיק ומה הם אהבו בפריז.

כעת אפשיר את אצבעותיי, שלא ידעו קור כזה מאז 1975, ואלך לישון. התכניות למחר: מוזיאון כלשהו, סיור בווסטמינסטר למטרות הנאה ועבודה, חנויות משחקים וקומיקס, ופאב-קוויז שמארגנת אחת המארגנות של TAM London, כנס הספקנות והחשיבה הביקורתית שלמענו בעיקר החלטתי לטוס.

מונה בירה נוכחי: שלושה חצאי-פיינט: Special Young של ה-Founders Arms, ועוד שניים שכבר לא טרחתי לזכור את שמם, לראשון מביניהם הוזמנתי ע"י סוזי ופיט והשני היה ב-The George, שם פגשתי גם את שרלין, ברברה וג'ו.

אתמול לא עלה הקשקוש השבועי, אבל זה לא כי התעצלתי. באמת שלא. זה בגלל שכבר כמה זמן אני עובדת על פרוייקט קומיקס ארוך-טווח, וגם אם הוא עדיין רחוק כמה עשרות אלפי שנים מקו הסיום, אתמול בערב הגעתי לאיזושהי נקודת ציון בדרך לשם. היא אמנם פעוטה בחשיבותה במארג הגדול של הדברים, אבל היא עדיין נקודה, וככזו ראוי להתייחס אליה. אז השבוע, במקום לקשקש קצת, אני אקשקש קצת.

חלקכם אולי זוכרים את ימיי כציירת קומיקס, בשנים העליזות של לפני-היציאה-לשוק-העבודה-של-הגדולים. ישבתי בבית של ההורים וציירתי בלי הפרעה בשעות הקטנות של הלילה, או השעות הגדולות והעצלות של הצהריים, או אפילו אלה החוורות של הבוקר, שעדיין מכוסות בקורי שינה. רק סיימתי תיכון, עוד לא התחיל הצבא, ולא היה שום דבר חשוב מלבד לשבת ולצייר קומיקס. אז הוצאנו – ערן אביאני ואני – את שתי החוברות הראשונות של ארינאה, שתמיד אזכור בחיבה. אפילו במהלך הצבא הצלחתי להמשיך לצייר, בין אם בשעת ט"ש בפסאודו קורס מפקדים, או בדירה הקטנה שדידיתי אליה בלילה אחרי יום ארוך של הדרכה. המפקדים שלי אפילו היו מבינים מספיק בשביל לפרגן לי לצאת הביתה קצת מוקדם יותר בשבוע שבו עמלנו על הצביעה של ארינאה #3 והספקנו – אחרי לילה ללא שינה – להגיע לדפוס בזמן.

…או את התקופה בויגיימס, שהתחילה בערך כשהשתחררתי מהצבא, ובמהלכה הוצאנו כ-200 סטריפים של וובקומיקס שאני עדיין חושבת שהוא מבריק, וסלחו לי על הטפיחה העצמית על השכם, וההדדית על שכמו של ערן אבירם. וי בריבוע לא היה קומיקס בק' הקלאסיקה כמו ארינאה או דדליין, אבל כוובקומיקס הוא טמן בחובו מגוון אתגרים שונים וחדשים: הצורך להמציא בדיחה פעמיים בשבוע, למשל; או ההתמודדות עם תגובות הקוראים על כל סטריפ וסטריפ. או שני הערבים בשבוע שחזרתי מהעבודה – בתקווה כבר עם רעיון שפיתחנו במהלך היום – ומיד התחלתי לעבוד שוב.

זו היתה הסיבה שוי בריבוע הפסיק, שלא המשכנו את דדליין, ושבמשך כמה שנים כבר (זה מרגיש כמו עשר, אבל אני מניחה שמדובר בשלוש בערך) אני לא מציירת קומיקס כמעט בכלל. קומיקס זו עבודה קשה. ואחרי יום עבודה במשרד לא תמיד בא לי להתיישב מול המחשב ולחזור לעבוד, גם אם זו עבודה שאני אוהבת. אני מעדיפה לפגוש חברים לבירה, או לצאת לסרט, או ללכת למכון כושר, או סתם לשבת ולראות את הפרק האחרון של [הכנס סדרה פופולרית כלשהי]. וזה אמור להיות בסדר, אלא שאני מגדירה את עצמי כאמנית קומיקס, וכל יום שבו אני לא מציירת קומיקס – או משהו, בכלל – מרגיש לי כמו יום מבוזבז, שממלא אותי בתחושה של עצלנות, העדר-משמעות וחוסר הגשמה עצמית. האם אני יכולה עדיין להגדיר את עצמי כאמנית קומיקס? אני בכלל זוכרת איך עושים את זה? (כל זה מיום אחד שחזרתי מהעבודה וסתם העברתי את הערב בלא לעשות כלום, כן?) הייתי מצפה שעיסת התחושות האלה תגרום לי לקפוץ על הרגליים ולעשות משהו יצירתי ויצרני בכל רגע פנוי, אבל בדרך כלל היא רק מדכאת אותי עוד יותר, מה שגורם לי ליצור פחות, מה שגורם לי להרגיש יותר עלובה, וכן הלאה, במעגל קסום של נוראיות מדכאת.

לפני שישה-שבעה חודשים התחלתי לעבוד על פרוייקט עם ערן (אבירם). לא ארחיב יותר מדי לגביו, כי כאמור: עשרות אלפי שנים מקו הסיום וכן הלאה, אבל די לומר שאני מרוצה ממנו. כשהתחלנו אני לא זוכרת אם הייתי אופטימית, כדרכם של אנשים שמתחילים בדרך חדשה, או פסימית, כדרכם של אנשים שמכירים את מוסר העבודה שלי. כך או כך, בהתחלה ההתקדמות היתה איטית עד דמעות ולוותה בכל אותן תחושות שהזכרתי קודם, אבל כל צעד מוצלח – גם אם קטן – הביא איתו תחושת סיפוק והזרים אנרגיות לטובת הצעד הבא. ירידה לארבעה ימי עבודה בשבוע והקדשת האחרון לפרוייקט היתה צעד מבורך בפני עצמה, בזכות תוספת הזמן כמובן, אבל גם בשביל הההרגשה שהנה, אני מפנה זמן במיוחד בשביל זה, כי זה חשוב. עם הזמן הצלחתי לשמור על ריכוז, לגשת לעבודה בהנאה ולא מתוך כורח. חזרתי לשבת ולצייר עד השעות הקטנות של הלילה.

ציון הדרך של אתמול הוא באמת קטן לעומת העבודה שעוד נותרה, אז אולי ההשתפכות הזו קצת מקדימה את זמנה. אבל הגעתי אליו, ובמקום להרגיש מותשת ומשועממת מהפרוייקט, כמו שחששתי שיקרה, אני רק נלהבת יותר לגביו כל הזמן. אי אפשר לדעת אם ארגיש אותו הדבר כשיגיע ציון הדרך הבא, אבל עכשיו אני יכולה להגיד בבטחון שאני אופטימית. לא, לא רק אופטימית. אני אמנית קומיקס.

אביב

אחד הדברים שאני מתעניינת בהם לאחרונה הוא עולם הספקנות. הזכרתי אותו בעבר, בין אם בהמלצה על הפודקאסט מדריך הספקן ליקום, או על הפודקאסט המקומי בו אני לוקחת חלק, ספק סביר. זה תחום מרתק בעיניי מכיוון שהוא עוסק גם במדעי ובחדש וגם בחיי היומיום המוכרים, והבסיס שלו הוא רעיון שכולנו יכולים וצריכים להשתמש בו: חשיבה ביקורתית והגיונית בכל תחום בחיים.

היום ובשני הבא מתרחשים שני אירועים שאני שמחה מאוד שהגיעו לישראל: ערבי "ספקנים בפאב".

המסורת הזו התחילה בלונדון (כמו רוב הדברים שאני אוהבת), והרעיון בהתחלה פשוט היה לתת הזדמנות לאנשים עם גישה דומה לחיים להפגש, לדבר על הנושאים שמשותפים להם וליהנות זה מחברתו של זה ומאלכוהול. עם הזמן המפגשים החלו לכלול גם הרצאות קצרות ודיונים כדי לתת ערך מוסף מעבר לסתם מפגש חברים בפאב.

לצפונים

במרץ התקיים מפגש הספקנים בפאב הראשון בארץ, בחיפה, עם הרצאה נהדרת של רועי צזנה על קסמים והמוח האנושי. זו אולי הודעה קצת מאוחרת, אבל הצפונים הזריזים שביניכם יכולים ליהנות הערב מהרצאה של רן לוי, "האישה שילדה 16 ארנבות: על תרמיות מדעיות ולקחים כואבים". אני נהנית כבר הרבה זמן מהפודקאסט של רן לוי, "עושים היסטוריה", וכשראיתי אותו מרצה ב"קש(ו)רים ברשת" שמחתי לגלות שהסגנון שלו עובר היטב על במה. האירוע יתקיים בשעה 20:30 במרתף 10, שדרות ירושליים 23, הדר.

ניתן למצוא פרטים נוספים בדף האירוע בשפינוזה, אתר קהילת הספקנים בישראל.

לאנשי המרכז

ערב ספקנים בפאב שיותר קרוב אליי (גאוגרפית ואישית) יתרחש בשני הבא ב-20:00 ב"גורדו" בחוף גורדון בתל אביב.

הערב הזה הוא בארגון עמיתיי לפודקאסט ספק סביר, ובנוסף להרצאת אורח ממכון ויצמן יהיה כנראה גם אירוע קטן שקשור לפודקאסט. מעבר לאירועים הרשמיים, המטרה היא להפגש עם Like-minded people, לדבר, לשתות וליהנות, ואני בטוחה שנגיע לציונים מלאים בכל אחת מהקטגוריות.

דמי ההשתתפות בערב הם 10 ש"ח לכיסוי העלויות, וכדאי להרשם מראש כאן כדי שיהיה לנו מושג כמה אנשים מגיעים.

בנוסף אפשר להצטרף לאירוע בפייסבוק, כי כידוע – אם זה לא בפייסבוק, זה לא קיים.

אם אתם מגיעים, תגידו אהלן, שאדע =)