בלון דיבור

23/04/2005 15:06:00
The one with the guy on the bus
יצאתי מכפר בתיה אחרי ביקור חפוז בביגור. הליכה קצרה הובילה אותי לתחנת האוטובוס ליד פארק רעננה, תחנה שעוברים בה ארבעה קווים שלוקחים אותי הביתה, כולם תכופים למדי. אחרי דקות ספורות של המתנה, הגיע קו 501. עליתי, עם עוד כמה אנשים משונים שדומה שתמיד פוקדים תחנות אוטובוס. מבט מהיר מסביב לא גילה אף מושב פנוי לגמרי, אז עמדתי עם כמה חיילים מותשים וטפשים למראה ליד הדלת האחורית.אחרי נסיעה של כמה דקות העפתי מבט באזור. במושב שממש לידי, זה שהגב שלו פונה בדיוק לדלת, ישב בחור. היה לו שיער פרוע כזה, קצר, שחור ודי מקסים, שיער שהייתי מצפה למצוא על, נגיד, לא יודעת…בריטי. הצצתי קצת מצדדיו כדי לוודא שזה באמת בחור ולא בחורה, כי בימינו פשוט אי אפשר לדעת (החוסר בשמלות מנופחות מקשה על העין הבלתי-מיומנת), וכשספקותיי נחו התיישבתי לידו. הרגליים שלו היו מקופלות על המשענת שלפניו, ואחת מזרועותיו היתה תחובה ביניהן. החלון שימש ככרית זכוכית לראשו. מה שהצלחתי לראות מתווי הפנים שלו נראה די נאה, עם זיפי פייב או'קלוק שאדו הולמים למדי ולסת מהוקצעת ואלגנטית. הוא היה לבוש בצורה מוצלחת ביותר – פשטות קלאסית של ג'ינס וחולצה…כלשהי, לא התעמקתי עד כדי כך. הצצתי בנעליים שלו, וכשראיתי שהוא נועל מעין מגפי הליכה ריקושטיים חשבתי לעצמי, "תתחתן איתי." תהרגו אותי, בחורים בלבוש, אר, כזה עושים לי את זה. לא יודעת איך להגדיר אותו – צבאי? הרפתקני? אינדיאנה ג'ונסי? מאלדרי? וואטאבר. הנעליים היוו, בכל מקרה, פיינאל טאץ' מושלם לדמות המנומנמת שליידי. והוא היה כל כך חמוד כשהוא ישן.

לזכותי ייאמר שלא ניסיתי להעיר אותו. לא זזתי באי נוחות במושב בצורה בולטת או כחכחתי בגרוני בקול יוצא דופן. אבל לאורך כל הנסיעה הקצרה קיוויתי כל כך שהוא יתעורר. למה? אין לי מושג. מה הייתי אומרת לו? איזו סיבה יש לו לפנות אליי בכלל? אבל לפחות הייתי רוצה לראות את תווי פניו המלאים, אולי לבדוק לפחות מה צבע העיניים שלו ואיך הן נראות כשהוא מסתכל עליי.

בחמש הדקות האחרונות של הנסיעה היד שלי היתה מונחת על הרוכסן של התיק, מוכנה לשלוף החוצה עט ודף ולכתוב לו איזו הודעה, להשאיר מספר טלפון, משהו. לא רציתי לרדת מהאוטובוס ולהשאיר אותו מאחורה לנצח. לא ברור למה – הרי כל הרושם שהיה לי מהבחור הזה היא איך הוא נראה כשהוא ישן. שזה חשוב, אל תבינו אותי לא נכון, אבל לא החלפתי איתו מילה. מה אני עושה משאירה לו מספר טלפון?…

התקרבנו לתחנה שלי בצורה מעוררת-חשש, והבחור עדיין לא התעורר. מסכן, חשבתי לעצמי, הוא בטח חוזר מיום שלם של הכנס כאן עבודה סקסית כלשהי שהוא עשוי לעסוק בה והוא נורא עייף. האוטובוס נכנס לרחוב בו עמדה התחנה שלי. שלפתי בזריזות ספר סקיצות שאני כמעט תמיד סוחבת איתי, עט שתמיד נמצא עליי, שרבטתי על חתיכת דף שקרעתי, "אתה חמוד כשאתה ישן. זאתי מקו 501", והוספתי את מספר הפלאפון שלי. הנחתי את הפתק בחיקו וירדתי מהאוטובוס, לב פועם כאילו לפחות סיכנתי עכשיו את חיי.

האם ציפיתי שהוא יתקשר? ודאי שלא. אני הייתי מתקשרת למספר רנדומלי שהושאר עליי באוטובוס? סביר להניח שלא, אלא אם הייתי מרגישה הרפתקנית מאוד. כלאחר מחשבה גם צחקתי על עצמי על החתימה "זאתי מקו 501". כלומר, הוא עלה לאוטובוס בלי פתק, וירד ממנו עם. מאיזה קו אחר יכולה להיות "זאתי" אם לא מקו 501? אבל זה נראה מתאים באותו רגע, ולא רציתי לתת לו את היתרון של לדעת את שמי מבלי שאדע את שלו (אם כי היתרון המשמעותי של לדעת איך הוא נראה היה ללא ספק אצלי). אבל כשירדתי מהאוטובוס היתה לי תחושה של באז נעים כזה, של ציפיה למשהו מעניין שיקרה, ואם לא זה אז לפחות תחושת סיפוק שעשיתי כל מה שיכלתי בשביל להניע את הגורל לכיוון המתאים.

שעתיים מאוחר יותר כבר הייתי בבית, אחרי מקלחת ומול המחשב, הספוט הדיפולטי שלי. ההתרחשות באוטובוס היתה קצת מאחורי. עדיין מרגשת באופן החוויתי הזה שמספרים עליו לחברים, אבל כבר לא משמעותית לגורלי ולגורל העולם כפי שנראתה קודם לכן. ואז צלצל הפלאפון. הדבר הראשון שחשבתי היה, "או, לא, לא הלקוח המעצבן שוב", כי זו המחשבה הראשונה שעולה לי בראש לאחרונה לכל צלצול פלאפון. אבל זה לא היה הלקוח המעצבן שוב, אלא דוקא מספר לא מוכר. הלב שלי חזר לפעום כמו אחרי הירידה מהאוטובוס. עניתי, מנסה לגרום לקולי הצרוד ממחלה ומשלושה ימי הרצאה להשמע מושך ככל שאפשר.

"הלו?"
"אה, זאתי מקו 501?"
איבדתי את היכולת לנשום לרגע. כשנזכרתי ברצף הפעולות, עניתי,
"כן…זה מקו 501?…"
הוא צחקק קצת, צחוק עמוק ומקסים שהמיס לי תוך פחות משניה את כל אזור הגוף התחתון. "כן".
השקט שעקב נמשך ודאי שתיים, אולי שלוש שניות, אבל כשהמוח שלי רץ על כל האפשרויות ההגיוניות להמשך השיחה, זה נדמה כהרבה, הרבה יותר. ברמת החודשים, אני מתכוונת.
"אהממ, אוקי. אהה, האמת היא שאני טיפה אבודה מהשלב הזה. פשוט…לא יכלתי לרדת מהאוטובוס סתם ככה." שמתי לב שאני מגמגמת וממלמלת וניסיתי להטיח את הראש בקיר בשקט כדי לסדר את אלפי הבזקי המחשבה שהתערבלו בו. "לא חשבתי הרבה מעבר לקטע הזה…"
השקט שלו נשמע נבוך כמעט כמו שלי, ובאופן מסוים זה הרגיע אותי קצת. לפחות או לא צוחק עליי ממש, נכון?
"אהה. אוקי."
"אה!" קראתי בשמחה, נזכרת בנתיב שיחה שאפשר לקחת בבטחה. "אפשר לשאול איך קוראים לך?"

והוא אמר לי את שמו, ואני אמרתי לו את שלי, והוא אמר, לא באופן לא צפוי, ש"זה לא שם של בן?", מה שהוריד לו מייד שתי נקודות, אבל מיד תיקן ב"זה שם יפה לבחורה", שהעלה לו אותן עם בונוס. וקשקשנו קצת על מאיפה הוא חזר ולאן אני נסעתי ואיזה מצחיק, גם הוא גר בהרצליה, ושמע, אם אנחנו גרים קרוב כל כך אז אולי…ומה, את חושבת? נו, מה יש לנו להפסיד, מקסימום נגיד שלום יפה ולא נראה אחד את השני יותר לעולם ולפחות ניסינו וסגרנו שביום ראשון, במוצאי החג, נפגש לסוג כלשהו של אלכוהול באיזה סוג כלשהו של פאב, לסוג כלשהו של דייט. אבל לא ממש דייט, כן? רק, לראות.

…

אלא שהחל מהחלק בו השארתי לו פתק, שום דבר מזה לא קרה באמת. ירדתי מהאוטובוס בתחנה שלי, מסתכלת בפעם האחרונה על קו הלסת המעוצב שלו ועל התנוחה המקסימה שבה התכרבל על המושב, ספר הסקיצות שלי עדיין שלם בתוך התיק. הלכתי הביתה, הליכה של עשרים דקות, במהלכה בניתי בערגה את כל הסיפור שלמעלה, עם תוספות של עיניים כחולות עמוקות וקול מקסים וגוף נהדר, והרגשתי תחושה קלה של החמצה. רק קלה, אמנם, אבל החמצה nevertheless.

לא היה לי ספק בנוגע למה. הבגרות שלי תהיה בעולם הפנטסטי, העולם שגועש בתוך הראש שלי ומתחנן לצאת החוצה. יצורים דמיוניים ואציליים, קרבות לחיים ולמוות, אהבות טהורות; סערת רגשות ויצרים שמתבטאת בתוכי בצורת עולמות שאני יוצרת.

הדילמה שלי התחילה באיך. איך מבטאים משהו עצום כל כך כמו יקום שלם, שנברא מהבזק רעיון? משהו מרגש כל כך כמו משק כנפי דרקון, כשהוא ממריא אל שמי הערב המאדימים? משהו אישי כל כך, שאי אפשר לתארו במילים? הכל נראה כה ברור מאחורי עפעפיים סגורים, אבל הבד הלבן מאיים ומבריח את כל המחשבות.

בהתחלה בחרתי ביצורים. ההתגלמות הפשוטה ביותר של הפנטזיה: הברואים הדמיוניים. כנפיים מכות בשמי ראשי, קול פרסות על דשא דמיוני, ברק עין משחרת לטרף שלא היה מעולם. כמה קל ודאי יהיה להציג את אותם יצורים מלכותיים על קנבס, גדול מספיק בשביל להציג את הדרם! קל בתיאוריה, אבל לא במעשה. הדרקונים שלי היו עבורי מעין ניסיון: מעולם לא עבדתי בפורמט גדול כל כך, והבגרות היוותה הזדמנות מצוינת להתחיל. אז היה כיף, היה מרגש, היה חדש ומספק. אבל העבודות הללו לא היו אני. לא אני ולא הדרקונים שלי. חסרה בהם העצמה שמקבלים יצורי הענק האלה בראשי, חסרו בהם החיים. על קנבס, הדרקונים שלי היו סתם ציור.

אז, קרוב למועד הקמת התערוכה, שלפתי ממעמקי המגירה סיפור קומיקס, שהתחלתי לפני כשמונה חודשים. הוספתי עמוד חדש לאלו ששכבו וחיכו זמן רב כל כך, ופתאום הבנתי: הפנטזיה שלי מעולם לא באה בפריים יחיד, כי אם בסיפורים –חלקם סצנות קצרצרות, חלקם סאגות מתמשכות – ואיזה מדיום מושלם יותר לתיאורן מקומיקס? כל הזמן הזה חיפשתי את הפנטזיה, כאשר היא הייתה מונחת בתחתית המגירה, ממש מתחת לאף שלי.

אמת, הסיפור פשוט. הדמויות לא כורעות תחת נטל פילוסופיות עמוקות והעלילה לא מתפתלת ומובילה את הקורא להארות בקשר לחייו. גם הפנטזיה שלי לא. אני מתגנבת לעולמות השקטים שבתוכי לא על מנת לחקור את נפש האדם, אלא כדי ליהנות. כדי לחוות מצבים שלעולם לא אחווה בעולם האמיתי: דרמה, מתח, פחד, אקשן וגם קצת הומור – הכל במינון הנכון ובידיעה שאני יכולה להעלים הכל בעפעוף יחיד.

גם לכם כדאי. ואם הקומיקס הקטן הזה יהיה פתח, ולו לאדם יחיד, לעולם פנטזיה קטן משלו, הוא השיג את מטרתו.

אביב,
הפנתרה השחורה