בלון דיבור

דארק הורס חברו ל-MySpace לפרוייקט מבורך, בו כותבים וציירים מוכרים יוצרים גליונות קומיקס קצרצרים שמוצגים אקסקלוסיבית ב-MySpace. בין הגליונות הראשונים אפשר למצוא סיפור הזוי של ג'וס וודון, מצויר ע"י אחד פאביו מון, וקומיקס סמוראי של רון מארז, מכותבי קרוסג'ן זכרונה לברכה, באיורו של לוק רוס שעושה עבודה מאוד מרשימה וב-feel קרוסג'ני, שזה תמיד משמח אותי.

הגליונות קצרים למדי, אז אל תצפו ליותר מדי אקספוזיציה, או כמו שחתום הקומיקס של וודון: "לא יכולים לחכות לעוד? טוב, לא עשינו עדיין עוד, אז כנראה שתצטרכו לחכות, נכון?…אולי תחשבו על משהו אחר, כמו על ה-letterer שעובד כל כך קשה, בזמן שאתם מחכים לקומיקס החינמי שלכם. אני שונא אתכם."

Runaways זה טוב, Runaways שג'וס וודון כתב זה עוד יותר טוב, ו-Runaways שג'וס וודון כותב ואפשר לקרוא חינם באינטרנט זה הכיטוב.

לצערי בתכל'ס זה לא כזה משהו. אבל זה עדיין חינם, האמנות מגניבה לאללה וזו כנראה נקודה טובה להתחיל לקרוא Runaways. מארוול עושים את זה מדי פעם – חוברת קצרה חינם או בתשלום סמלי, שמהווה נקודת מפתח ממנה אפשר להתחיל לקרוא סדרה כלשהי בלי להרגיש מנותקים לחלוטין. Runaways, סדרה שהתחילה לצאת במסגרת פרוייקט "בואו נעשה הכל צעיר ומגניב" של מארוול, היא דווקא חמודה מאוד (לפחות מה שאני קראתי ממנה, שמסתכם בכ-6 חוברות). הסיפור סובב חבורה של מתבגרים שמגלים מגוון כוחות משונים מכל קצוות הקשת המד"בית – מאגיה, מוטציה, אוריג'ין חוצני, דינוזאורי-מחמד וכדומה, ובנוסף מסתבר שההורים שלהם חברים בכת סודית מרושעת ומנסים להרוג אותם, או משהו כזה. בעיות של מתבגרים, נו. בחוברת #25 אנחנו נופלים לעלילה אחרי כל מיני התפתחויות מפתיעות, והילדים פותחים בדרך חדשה. אני לא אגלה מה קורה שם מחמת ספויילרים למי שבוחר לקרוא את הסדרה מההתחלה.

ראוי גם לציין לטובת הפרנואידים שאחרי שלושה-ארבעה עמודים נדרשים להרשם לאתר של Marvel בשביל להמשיך לקרוא. אה, ואם אתם רוצים להפטר מאפקט "הפיכת הדפים", שבין דף לדף חובט נמרצות בפעילות ה-CPU, יש למעלה combo box עם האופציה הנחשקת None.

לתגים: זה וובקומיקס? או קומיקס? קשה לומר. אז שניהם.

רק אתמול יצא לי לקנות את הקומיקס הזה, מאת אסף חנוכה ואתגר קרת. למזלי שמעתי הרבה על קיומו אבל שום דבר על העלילה שלו, כך שמהעמוד הראשון היא באה לי בהפתעה וטוב שכך. העלילה של "פיצריה קמיקזה", שככל הנראה מבוססת על "הקייטנה של קנלר" מאת אתגר קרת, הזויה כבר מההתחלה, וממשיכה באוירה חלומית/מסוייטת-צינית/מתוקה כיאה לסיפורים של קרת.

האמנות, בשחור-לבן-כסוף, היא לא ממש כוס התה שלי אבל משתלבת היטב עם סגנון הסיפור: הכל די סטטי ונותן תחושה של סיפור בצילומים, ועם הקריינות התמידית של המספר, זה פחות או יותר מה שמרגישים לאורך הספר. לפעמים זה מעניין ואפילו מרגש, ולפעמים אתה מרגיש שאלה הבעיות של מישהו אחר. אסף חנוכה מציג בעמוד שלו בבמה חדשה פרק מתוך הספר, להתרשמותכם, אבל ראו הוזהרתם: זה קצת פוגע בהפתעה-מהעמוד-הראשון שהזכרתי.

הבאסה הגדולה ב"פיצריה קמיקזה" היא שהוא פשוט קצר. זה חסרון של כל קומיקס, שבמספר עמודים מצויירים נכנסת עשירית מהסיפור שהיה נכנס באותו מספר עמודים כתובים, אבל כאן, עם 100 עמודים שנקראים בכעשרים דקות, זה בולט יותר. אולי הבעיה היא בקצב העלילה, שמתחיל איטי, נעשה זריז ומפוזר יותר לקראת השיא, ובסוף מתפזר במהירות-על ומשאיר את הקורא עם הרבה רגשות שונים שלא הונחו במקומם כמו שצריך.

למרות המהירות בה "פיצריה קמיקזה" נגמר ונדחף למדף ה-has-beens, הוא עדיין קריאה מעניינת. אם אתם מתלבטים בנוגע ליחס תמורה/עלות, הרשו לי לציין בפניכם את דוכני צומת ספרים בדיזנגוף סנטר, שם הוא (וספרים רבים אחרים) נמכר ב-19.90 ש"ח, שלחלוטין מבטלים את הלבטים האלה.

(נכתב ע"י ערן אבירם)

הטירה של שלגיה נכבשה בידי צבאות גובלינים. היפיפה הנרדמת והנסיך המקסים שלה כמעט נרצחו בידי מתנקשים מכושפים. הזאב הגדול והרע נלחם על חייו מול אלפי יצורי שאול. ארץ האגדות הולכת קיבינימט, וגיבורי האגדות עצמם – הפייבלס – לא מבינים מי לעזאזל עומד מאחורי ההתקפה המחרידה והמתמשכת, או מה לעזאזל עושים עכשיו. ארץ אחרי ארץ נופלת לצבאותיו של ה-Adversary, האויב הלא נודע, והאימפריה רק הולכת ומתחזקת. אצילים, נסיכות, פיות וגיבורים מוצאים עצמם מגורשים מביתם ונמלטים על חייהם, פליטים חסרי בית.

אבל מספרים שיש עולם אחר.

המשך…

(נכתב ע"י ערן אבירם)

ראיתי עכשיו שבגיבורי על וכו' דיווחו על הקומיקס החדש של Halo: מסתבר שבריאן מייקל בנדיס יכתוב אותו! אני מחבב מאוד את העלילות של הבחור הזה, הוא יודע לעשות אקשן אבל גם לשים משהו מאחוריו.

בכלל, אני אוהד גדול של גישור על פני מדיומים, במיוחד קומיקס ומשחקי מחשב (ובכן, דעעעעה), ולמרות שלא שיחקתי ב-Halo הקודמים בהיעדר תמריץ מספק – או אקסבוקס – אני סקרן לראות איך הקומיקסים יצאו.

 את we3 של גרנט מוריסון רכשתי לפני כמה וכמה חודשים בהמלצת המוכר, על אף שהצצה מהירה בחוברת לא ממש עשתה לי חשק. הספר מספר סיפור שלם בשלושה חלקים, אבל לא הייתי מנחשת את זה לפי העובי שלו, שהעלים אותו בין שאר האוגדנים הבריאים שלי והביא לכך שמצאתי אותו רק היום, אחרי שהתשתי את כל מאגרי קריאת-האוטובוס שלי. we3 נקרא במהלך נסיעת אוטובוס אחת, תוך סלידה.

העלילה הקצרה עוקבת אחרי שלושה בעלי חיים מבויתים ששופצרו היטב, למדו לדבר קצת, נדחפו לתוך חליפות שריון רובוטיות ותפקדו כנשק הדור שלישי (ולהלן השם weapon 3), עד שלממשלה נמאס, ורקסי, מיצי ובאן-באן היו חייבים להמלט על נפשם. כששיחזרתי את חוויית הקריאה מאוחר יותר לא הצלחתי למצוא שום דבר פגום בסיפור עצמו. הוא היה קצת קצר אבל מילא את רוחב היריעה די בסדר, וארנב בחליפת שריון ורודה זה תמיד רעיון מבורך. לא, במבט לאחור נראה שחוסר ההנאה נבע בעיקר מהאיור, וספציפית מה-storytelling, האמנות החמקמקה של לספר בסיפור בציורים. הספר מלא בבחירות אמנותיות שהן באופן מובהק מאגניבות, אלא שהאמן (או הכותב, תלוי עד כמה התסריט הלך רחוק בהכתבת הויזואל) לא דאג שהן יהיו גם קריאות ויתמכו בעלילה במקום רק לנקר עיניים. ואני מתכוונת לניקור באופן מילולי למדיי. דוגמה בולטת אחת היא זוג עמודים (spread) שמלא ב-36 פאנלים ריבועיים, שמראים התרחשויות שונות מתוך מצלמות בטחון. למרות הרתיעה הראשונית אני מוכנה לקבל את זה בשביל האפקט הדרמטי. מה שאני פחות סובלנית כלפיו הוא עוד שני זוגות עמודים כאלה – בסך הכל 108 פאנלים זהים בגודלם, שמראים התרחשויות קטנות ולא-ברורות ובאופן כללי פשוט מעצבנים נורא. את אותה התרחשות בדיוק אפשר היה להציג בשלושה עד חמישה פאנלים שהיו יכולים להיות – בביצוע זהיר ונכון – דרמטיים באותה המידה ומרגיזים הרבה פחות.

עוד אפקט מציק הוא הדיבור של בעלי החיים. אני מקבלת את זה שחיות מחמד לא יכולות ללמוד את השפה האנגלית במלואה, אבל זה מתיש לקרוא חוברת שחצי מהדיאלוגים בה נראים ככה:
IS GUD. IS BE WARM. GUD DOG
BOSS FIX TAIL. EAT. GRASS
וכו'. בהתחלה זה חמוד, אבל בחייאת, lolcats זה במקום אחר.

נראה שחיות בגוף רובוטי זה לא תמיד מתכון בטוח להצלחה, ובמיוחד לא בידיהם של כותבים ומאיירים שמשוכנעים בהכרח שמאגניב = טוב. משוואה שכן מתקיימת, אגב, עם ארנבים בחליפת שריון ורודה.