בלון דיבור

ירקות

לפני כשבוע וחצי ערן אביאני ואני השתתפנו בארוע הפתיחה של קומיקס וירקות ברעננה, על תקן אמנים אורחים. ישבנו בפתח החנות, משכנו עוברי אורח ("מה זה, חנות דיסקים? אה, קומיקס? רגע, קוראים את כל זה?!"), הנעמנו את זמנם של המבקרים (ובעיקר של הצוות, שנזרק אל מחוץ לחנות מפאת חוסר מקום רוב הזמן) וציירנו לאורחים את דמויות הקומיקס החביבות עליהם (דודו זר, למשל). אני לא יודעת אם זו היתה ההנאה שבציור או ערפול חושים כללי, אבל על אף שהיינו מחוץ לטווח מזגן, לא היה נורא כל כך. היום התחיל עם כמה ציורים כיפיים, ביניהם באטמנים, סופרמנים, וולברינים וכמה סופרגירליות, אבל מדי פעם הגיעו בקשות משונות, כמו זו של המוכר בחנות הבגדים הצמודה: הוא ביקש שאצייר לו את דורה, וכשהודעתי לו בצער מעושה שאני לא יכולה לצייר אותה כי אין לי שום רפרנס, הוא הלך והביא לי חולצת דורה, להשראה. הידד.

בקשה אחת מרגשת במיוחד היתה של ילדה מתוקה בשם נויה, שביקשה שאצייר לה את הפיה גילי (הציור שרואים בתמונה הוא של הכלבה סקאלי, ציור מערן). חשבתי שזו איזו דמות מסדרת טלויזיה או מספר, וביקשתי שתספר לי איך היא נראית ומה היא לובשת. בזמן הציור אבא של נויה סיפר לי שהפיה גילי היא דמות שהמציאו ביחד, והיא הדמות הראשית בסיפורים שהוא מספר לנויה לפני השינה. היה בזה משהו מקסים ומרגש, "להביא לחיים" דמות שהיא אישית ומיוחדת למישהו…אם כי אני חייבת לומר שקצת חששתי כשנויה הודיעה לאבא שלה שעכשיו אני אצייר גם את הנסיכה, האביר והסוס בסיפור.

לקראת סוף היום התמעטו המבקרים שהכירו את הירקנים והתחילו להגיע ילדים שלא ידעו שנפתחת חנות קומיקס ברעננה, וכנראה פשוט יצאו באותה השעה מבית הספר. עד כמה שמשמח כשאנשים חדשים מגלים על קיומה של חנות קומיקס, קצת פחות משמח כשכל מה שהם עושים הוא לעמוד סביב השולחן שלנו ולבקש ציור אחר ציור. ולא של גמביט או סטורם, אלא פורטרטים עצמיים כרקדני ברייקדאנס, מעודדות, והעתקות מתוך חוברות של הסימפסונים וזבנג, דמויות שעשה רושם שהם לא הכירו אפילו. מילא. אם מכל זה יצא שאפילו אחד מהם יחזור לחנות ויגלה שהוא אוהב קומיקס – עשינו את שלנו.

אפשר לראות כמה תמונות מהארוע בקומיקס וירקות, וערן העלה לבלוג של קומיקום כמה מהציורים שבעליהם הסכימו שנצלם.

ציורים

סטודיו משחקים קטן בחו"ל בשם Wandering Men Studio פנה אליי ואל פטרי בבקשה לקנות מאתנו כמה ציורים, לשימוש באחד ממשחקי הקלפים שלהם. בהמשך הם הזמינו מאתנו חמישה ציורים לפי תיאורים ספציפיים, והנה שניים מהם שסיימתי – הראשונה היא "עכברת מנהרות", לוחמת אנושית שמתמחה בלחימה תת-קרקעית, והשני הוא רובוט נינג'ה מסוג "רולר" (רובוטים בסגנון סטימפאנק מעולם המשחק שלהם שנעים על כדור). העליתי תהליך קצר (ללא מילים) של העכברה לשודי פדודי, אם מעניין אתכם.

פודקאסטים

אני מחפשת כל הזמן דרכים חדשות להעסיק את האזניים ואת החלקים הלא-ויזואליים במוח בזמן שאני עובדת – בין אם זה ציור אישי או עבודה במשרד. על הפודקאסט "המשחקיה" כבר סיפרתי לכם – האזנה מומלצת לכל חובב משחקים. אחרי שעברתי על פרקים רבים של המשחקיה, עברתי ל-TED, האתר שמלקט את השיחות מכנסי TED שעוסקים בטכנולוגיה, חינוך, עיצוב והרוח האנושית באופן כללי. האתר עמוס בהרצאות מרתקות במגוון נושאים ומפי מגוון מרצים, רובם כריזמטיים וסוחפים ומהנה מאוד להקשיב להם. חרשתי את TED במשך כמה זמן, אבל גיליתי די מהר שבהרצאות רבות הדובר (או הדוברת) כל כך מרתק שקשה לי שלא להסתכל בוידאו, ועל אחת כמה וכמה כשנעשה שימוש בעזרים חזותיים כמו מצגות ותמונות. זה מעניין לאללה, אבל קצת מקשה על העבודה. אם יש לכם חצי שעה פנויה, הכנסו לאתר, בחרו שיחה שנשמעת לכם מעניינת, ופנקו את עצמכם.

החלטתי לחפש פודקאסטים שעוסקים בנושאים דומים, שיחסכו ממני את הפיתוי הויזואלי מכיוון שהם בהגדרה מסתמכים על קול בלבד. חיפוש זריז באינטרנט לא פרש בפניי רשימות של פודקאסטים בסגנון כמו שציפיתי, אז פניתי לאתר הפודקאסטים הישראלי אייקאסט. דוקא קרוב לבית מצאתי בדיוק את מה שחיפשתי: עושים היסטוריה, הפודקאסט של רן לוי (אחד ממגישי המשחקיה לשעבר, למעשה), שעוסק במדע, טכנולוגיה והסטוריה וממוקם בראש רשימת "עשרת הגדולים" באתר. כל פרק עוסק בנושא שונה ומעניין, והוא מוגש בגובה העיניים ועם נגיעות הומור שהופכות את ההאזנה לממש מהנה. אמנם לפעמים אני מוצאת את עצמי מתרכזת בעבודה ומפספסת קטעים מהפודקאסט, או לחילופין מתרכזת בפרק ומגלה שביליתי את חצי השעה האחרונה בלשחק משחקי פלאש מונוטוניים בפייסבוק (אני יכולה להפסיק מתי שבא לי, נשבעת), אבל בחלוקת הקשב המתאימה, זו דרך מופלאה להנעים ולהעשיר את זמן העבודה. מומלץ בחום.