Englishאתמול לא עלה הקשקוש השבועי, אבל זה לא כי התעצלתי. באמת שלא. זה בגלל שכבר כמה זמן אני עובדת על פרוייקט קומיקס ארוך-טווח, וגם אם הוא עדיין רחוק כמה עשרות אלפי שנים מקו הסיום, אתמול בערב הגעתי לאיזושהי נקודת ציון בדרך לשם. היא אמנם פעוטה בחשיבותה במארג הגדול של הדברים, אבל היא עדיין נקודה, וככזו ראוי להתייחס אליה. אז השבוע, במקום לקשקש קצת, אני אקשקש קצת.
חלקכם אולי זוכרים את ימיי כציירת קומיקס, בשנים העליזות של לפני-היציאה-לשוק-העבודה-של-הגדולים. ישבתי בבית של ההורים וציירתי בלי הפרעה בשעות הקטנות של הלילה, או השעות הגדולות והעצלות של הצהריים, או אפילו אלה החוורות של הבוקר, שעדיין מכוסות בקורי שינה. רק סיימתי תיכון, עוד לא התחיל הצבא, ולא היה שום דבר חשוב מלבד לשבת ולצייר קומיקס. אז הוצאנו – ערן אביאני ואני – את שתי החוברות הראשונות של ארינאה, שתמיד אזכור בחיבה. אפילו במהלך הצבא הצלחתי להמשיך לצייר, בין אם בשעת ט"ש בפסאודו קורס מפקדים, או בדירה הקטנה שדידיתי אליה בלילה אחרי יום ארוך של הדרכה. המפקדים שלי אפילו היו מבינים מספיק בשביל לפרגן לי לצאת הביתה קצת מוקדם יותר בשבוע שבו עמלנו על הצביעה של ארינאה #3 והספקנו – אחרי לילה ללא שינה – להגיע לדפוס בזמן.
…או את התקופה בויגיימס, שהתחילה בערך כשהשתחררתי מהצבא, ובמהלכה הוצאנו כ-200 סטריפים של וובקומיקס שאני עדיין חושבת שהוא מבריק, וסלחו לי על הטפיחה העצמית על השכם, וההדדית על שכמו של ערן אבירם. וי בריבוע לא היה קומיקס בק' הקלאסיקה כמו ארינאה או דדליין, אבל כוובקומיקס הוא טמן בחובו מגוון אתגרים שונים וחדשים: הצורך להמציא בדיחה פעמיים בשבוע, למשל; או ההתמודדות עם תגובות הקוראים על כל סטריפ וסטריפ. או שני הערבים בשבוע שחזרתי מהעבודה – בתקווה כבר עם רעיון שפיתחנו במהלך היום – ומיד התחלתי לעבוד שוב.
זו היתה הסיבה שוי בריבוע הפסיק, שלא המשכנו את דדליין, ושבמשך כמה שנים כבר (זה מרגיש כמו עשר, אבל אני מניחה שמדובר בשלוש בערך) אני לא מציירת קומיקס כמעט בכלל. קומיקס זו עבודה קשה. ואחרי יום עבודה במשרד לא תמיד בא לי להתיישב מול המחשב ולחזור לעבוד, גם אם זו עבודה שאני אוהבת. אני מעדיפה לפגוש חברים לבירה, או לצאת לסרט, או ללכת למכון כושר, או סתם לשבת ולראות את הפרק האחרון של [הכנס סדרה פופולרית כלשהי]. וזה אמור להיות בסדר, אלא שאני מגדירה את עצמי כאמנית קומיקס, וכל יום שבו אני לא מציירת קומיקס – או משהו, בכלל – מרגיש לי כמו יום מבוזבז, שממלא אותי בתחושה של עצלנות, העדר-משמעות וחוסר הגשמה עצמית. האם אני יכולה עדיין להגדיר את עצמי כאמנית קומיקס? אני בכלל זוכרת איך עושים את זה? (כל זה מיום אחד שחזרתי מהעבודה וסתם העברתי את הערב בלא לעשות כלום, כן?) הייתי מצפה שעיסת התחושות האלה תגרום לי לקפוץ על הרגליים ולעשות משהו יצירתי ויצרני בכל רגע פנוי, אבל בדרך כלל היא רק מדכאת אותי עוד יותר, מה שגורם לי ליצור פחות, מה שגורם לי להרגיש יותר עלובה, וכן הלאה, במעגל קסום של נוראיות מדכאת.
לפני שישה-שבעה חודשים התחלתי לעבוד על פרוייקט עם ערן (אבירם). לא ארחיב יותר מדי לגביו, כי כאמור: עשרות אלפי שנים מקו הסיום וכן הלאה, אבל די לומר שאני מרוצה ממנו. כשהתחלנו אני לא זוכרת אם הייתי אופטימית, כדרכם של אנשים שמתחילים בדרך חדשה, או פסימית, כדרכם של אנשים שמכירים את מוסר העבודה שלי. כך או כך, בהתחלה ההתקדמות היתה איטית עד דמעות ולוותה בכל אותן תחושות שהזכרתי קודם, אבל כל צעד מוצלח – גם אם קטן – הביא איתו תחושת סיפוק והזרים אנרגיות לטובת הצעד הבא. ירידה לארבעה ימי עבודה בשבוע והקדשת האחרון לפרוייקט היתה צעד מבורך בפני עצמה, בזכות תוספת הזמן כמובן, אבל גם בשביל הההרגשה שהנה, אני מפנה זמן במיוחד בשביל זה, כי זה חשוב. עם הזמן הצלחתי לשמור על ריכוז, לגשת לעבודה בהנאה ולא מתוך כורח. חזרתי לשבת ולצייר עד השעות הקטנות של הלילה.
ציון הדרך של אתמול הוא באמת קטן לעומת העבודה שעוד נותרה, אז אולי ההשתפכות הזו קצת מקדימה את זמנה. אבל הגעתי אליו, ובמקום להרגיש מותשת ומשועממת מהפרוייקט, כמו שחששתי שיקרה, אני רק נלהבת יותר לגביו כל הזמן. אי אפשר לדעת אם ארגיש אותו הדבר כשיגיע ציון הדרך הבא, אבל עכשיו אני יכולה להגיד בבטחון שאני אופטימית. לא, לא רק אופטימית. אני אמנית קומיקס.
אביב
