בלון דיבור

בימים אלו – למעשה ביום זה ממש, מכיוון שדחיתי את כתיבת הפוסט לרגע האחרון ביותר האפשרי – מסתיימת שנת המס הראשונה שלי כפרילנסרית במשרה מלאה. ככה אנחנו הפרילנסרים קוראים לשנים – "שנת מס". זה כמו שנה רגילה, רק שצריך לעשות בה הרבה יותר חישובים.

אחרי יותר מ-12 חודשים של ניהול עסק עצמאי ועבודה מהבית, שהגיעו אחרי כ-6 שנים של עבודה כשכירה, אני עדיין לא משוכנעת במאה אחוז איזו משתי האופציות אני מעדיפה. כלומר, אין ספק שאני מעדיפה לצייר למחייתי מאשר לעסוק בעיצוב גרפי, אבל האם לצייר כעצמאית מהבית, או כשכירה בסטודיו מגניב? היתרונות והחסרונות לכל צד הם רבים ומשכנעים (ה-Oatmeal כבר פירט כמה מהם בעמוד המוצלח הזה): מצד אחד אין כמו להתחיל את הבוקר עם קפה ושעה במכון כושר, ולהתחיל לעבוד רק באזור 11-12; מצד שני, זה לא שוס להמשיך לעבוד עד 2 בלילה, כי הבטחתי ללקוח שהעבודה תהיה מוכנה מחר בבוקר. אין צורך לצאת מהבית ולהתקע בתחבורה ציבורית במשך שעה כל בוקר, אבל גם אין צורך לצאת מהבית בכלל, ומתחילים לשכוח איך נראים אנשים אחרים. יש אפשרות בחירה עם איזה לקוחות ועל איזה פרוייקטים לעבוד, אבל צריך לדבר ישירות עם הלקוחות האלה, שלא כולם מדברים "בשפה של מאיירים" או לפעמים אפילו בשפה של בני אדם. אפשר לקחת ימי חופש מתי שרוצים, אבל אף אחד לא ישלם לך על ימי מחלה, או יגבה את האחוזים שאתה מפריש לפנסיה כל חודש. והכי גרוע: אין שום שי בפסח או בראש השנה.

לשמחתי זכיתי בשנה האחרונה בכמה לקוחות קבועים נהדרים, שנוח לעבוד איתם וכיף לעבוד על הפרוייקטים שלהם, שמשלמים בזמן ובלי ויכוחים לא נעימים, ונותנים פידבק יעיל שלא רק עוזר להתקדם בעבודה, אלא גם נתן לי לא אחת רעיונות מעניינים שלא חשבתי עליהם קודם. אחד החסרונות בלעבוד לבד הוא העדר הלמידה וההתפתחות ההדדית בין קולגות, אבל אני חושבת שהתקדמתי לא מעט בזכות העין החדה וההצעות של ארט-דיירקטורים מולם עבדתי, ואני אסירת תודה להם על כך.

עבדתי על הרבה דברים מגניבים, ורק את חלקם יכולתי להציג כאן בבלוג. אני מקווה שבשבועות הקרובים מעטה הסודיות ירד מחלקם ואוכל לשתף, אבל בינתיים אחד הפרוייקטים שלשמחתי יכולתי להשוויץ בו לאורך הדרך הוא משחק הפייסבוק של "משחקי הרעב" מחברת פנטקטיקס, שזכתה עליו בפרס השנה. מעבר לכך שמדובר בעבודה צבעונית וכיפית, שמבוססת על סדרת ספרים שנהניתי ממנה (בין אם באופן אובייקטיבי או בגלל שפיתחתי קשר לדמויות עקב שעות של בהיה בתמונותיהן בשביל לצייר את הפורטרטים – קשה לדעת), היה תענוג לעבוד עם אמיר לוטן, ארט דיירקטור שנותן הכוונה אמנותית מסודרת ומדויקת ופידבק נעים ולעניין, כמוהו אני מאחלת לכל מאייר. חוץ מזה, היתה מידה מסוימת של תהילה בידיעה שהשחקנים מסתכלים על הפורטרטים שאני מציירת ונותנים את אישורם באופן אישי.

בצד הפחות חיובי, ההשקעה בעבודה השאירה לי פחות זמן ואנרגיות לפרוייקטים אישיים, כמו הקומיקס של ערן אבירם ושלי, שנתקע בתחילת הפרק השני ובקושי נגעתי בו כבר חודשים. כל פעם שאני קוראת קומיקס מוצלח או רואה יצירה ויקטוריאנית מתעורר בי מחדש הרצון לחזור לפרוייקט הזה, אבל אתם יודעים מה? לעבוד על קומיקס זה קשה. לא מספיק לצייר רק ציור אחד, או עמוד עם חמישה ציורים קטנים; צריך לצייר עשרות עמודים כאלה! אבל אין לי ספק שבמוקדם או במאוחר אחזור להשקיע מאמצים בספר הזה, כי אני עדיין מרוצה עד השמיים כל פעם שאני עוברת על העמודים שכבר צוירו, או עיצובי הדמויות לפרק השני. בינתיים אני משתדלת לשמור על טיפ-טיפה עבודה אישית בצורת פרוייקטים שדורשים מעט פחות השקעה, כמו סדרת הדמויות לפי ה-ABC, שכבר עברה את החצי ותמשיך עד Z או עד שהזומבים ישתלטו, מה שיקרה קודם.

דבר נוסף שקרה השנה, באופן קצת בלתי צפוי, הוא שהתחלתי ללמוד אנימציה. זכיתי לפני כחצי שנה בתחרות של המכללה הישראלית לאנימציה, וחלק מסל הפרסים המרשים היה מלגה לקורס אנימציה. אחרי תקופה ארוכה של דחיינות אופיינית החלטתי רק לברר לגבי מחירים ומשך הקורס, ותוך שניים-שלושה מיילים הסתבר שבדיוק שבוע קודם לכן נפתח קורס, ואם אני רוצה להצטרף כדאי לעשות זאת כמה שיותר מהר, ומכיוון שאני לא עומדת היטב בלחצים הצטרפתי מיד. אני עדיין קצת בשוק של התחלה (אפילו שעברו כבר חודשיים), ועוד לא הצלחתי להסדיר כראוי את הזמן שצריך להקדיש לתרגול עם הזמן שצריך להקדיש לעבודה, אבל אני בדרך. תמיד אהבתי אנימציה, ובשלב כלשהו בחיים אפילו רציתי לעסוק בזה, עד שהבנתי את כמות העבודה המטורפת שנכנסת לכל שניה על המסך. אני לא מצפה להמיר את מקצועי לאנימטורית בסוף השנה הדחוסה הזו, אבל זה תמיד טוב להוסיף עוד סט כישורים לרפרטואר, ואני בטוחה שלכל הפחות זה יעשה אותי מעצבת דמויות טובה יותר עבור אנימציה, גם אם לא אנפיש בעצמי.

השנה היתה גם שנת העשור להוצאת החוברת הראשונה של ארינאה. זה אומר דברים שאני לא רוצה לחשוב עליהם בכלל לגבי הגיל שלי, אבל גם נתן הזדמנות להוצאת אוגדן של כל ארבעת החלקים, עם כל מיני תוספות נוסטלגיות שבדרך כלל מוצאים באוגדנים שכאלה. לכבוד העניין בוודאי אחזור בשנה הקרובה לעשות את סיבובי הכנסים והדוכנים עם ערן אביאני, ובקרוב צפוי גם אירוע השקה מיוחד לאוגדן, שאספר עליו ברגע שיהיו פרטים.

בפתחה של שנה (שנת מס!) חדשה, אני יכולה רק לקוות שאמשיך למצוא עבודות מוצלחות כמו שנפלו בחלקי עד עכשיו, ולעשות מאמצים לחלק את הזמן בצורה נכונה בין עבודה, לימודים ופרוייקטים אישיים. כולי תקווה גם לעדכן את הבלוג בצורה קצת יותר שוטפת, אבל לא אגדיר את זה כ"New Year's Resolution", כי ככה בדוק שזה לא יקרה.

שתהיה לכם שנה מצוינת!
אביב

תגים: אנימציה, המכללה לאנימציה, משחקי הרעב, פרילנס

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שני, 31 בדצמבר, 2012 בשעה 12:14 תחת הקטגוריות דיבורים. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.