בלון דיבור

(נכתב ע"י ערן אבירם)

רשימת הקבועים שלנו, שכאן בצד שמאל, היא רשימה בעייתית וחסרה. האשמה היא במילה "קבועים": כל הקומיקסים המופיעים שם מתעדכנים על בסיס יומי או דו-יומי, וכדאי לקרוא אותם באותו הקצב. אבל עקב כך היא מסננת כמה קומיקסים אחרים, חלקם אהובים עלי מאוד, שאותם אני משתדל לקרוא רק אחת לכמה חודשים – ובכוונה.

מדובר ב-Sluggy Freelance – הנמצא בתחרות של ממש לתואר "קומיקס ההרפתקאות הטוב ביותר שראיתי מעולם" – וב-No Need For Bushido (תודה לשי זלדיס על ההמלצה, ואל תיבהלו מהגרפיקה המזעזעת של הסטריפים הראשונים, זה משתפר פלאים), קומיקס משעשע\מותח המתרחש על רקע יפן הסמוראית. שניהם מתגאים בעלילה מתמשכת מאווווד – לסלאגי יש כבר מעל עשר שנים (!) של סטורי-ארקס ורקע מפואר מאוד – ושניהם מבססים הרבה מתח ודורשים מהקורא לזכור מגוון פרטים שקרו לאחרונה בעלילה. ובכן, סלחו לי, אבל אני מה-זה-גרוע בזה. אני לא מצליח לזכור שיט.

אולי זה בגלל שגיליתי את שני הקומיקסים רק אחרי שכבר צברו לעצמם ארכיב מרשים. את הארכיב של סלאגי למשל קראתי לאורך מספר חודשים, עד שהגעתי לנקודת ההווה דאז. במילים אחרות, קראתי את הקומיקס היומי כעלילה מתמשכת אחת, סטריפ אחרי סטריפ ברצף, קצת כמו TPB. ואז פתאום הגעתי להווה, ואיתו גם לנקודת משבר כמותה לא הכרתי לפני כן: נאלצתי לחכות יום שלם בשביל שמונה פאנלים. קצב העלילה הפך לזחילה מיסרת, ושום מתח לא הצליח להיבנות בגלל שהוא הלך לאיבוד בשנייה שבה נגמר הסטריפ ללא סטריפ נוסף לעבור אליו.

תגידו לי, אתם צוחקים עלי? ולמחרת היום מי בכלל יזכור מה קרה אתמול? או לאורך כל השבוע האחרון?! בעיני זה ברור לגמרי: אי אפשר לקרוא את סלאגי על בסיס יומי.

אפילו הפאנצ'ים היומיים (בכל זאת, הוא נכתב כקומיקס יומי) נראים לי משעשעים יותר כשקוראים את הסטריפים ברצף. המצב בבושידו דומה, אך חמור יותר: בושידו מתעדכן רק אחת לשבוע, ויש בו לעיתים אפילו קטעי אקשן. אקשן! איך אתם מצפים לפרוס קרב חרבות על פני שלושה שבועות, ועוד לדרוש ממני להתרשם ממנו? זה לא הפורמט הוובקומיקסי, רבותי. אז עד כמה שאני אוהב את הקומיקסים האלו, ודווקא בגלל שאני אוהב אותם, אני מחכה לא פחות מחצי שנה בין קריאה לקריאה. שיצטבר קצת ארכיב, ואז נשוב ונהנה. אני מציע לכולם לעשות כמוני, לטעמי זה משפר את חווית הקריאה.

גם קניתי את כל האוספים של סלאגי. הרבה יותר הגיוני לקרוא את זה ב-TPB, אחרי הכל.
אם כי החברים שלי מפחדים מאורך העלילה המטורף שהצטבר, ולכן אף אחד מהם עוד לא קרא את זה. גרו-עי-ם.

אגב, יש עוד קטגוריה סטריפטואלית שלא נכנסה להמלצות הקבועות: קומיקסים מוגזמים מדי או העדפות אישיות מדי. למשל, אני מאוד מחבב את Cyanide and Happiness (ולא Explosm, כמו שנוטים לקרוא לו) מאז שראיתי אותו בחתימה של מישהו בפורומים העתיקים של ויגיימס, אבל הוא גס מצד אחד ולא מעניין במיוחד את אביב מצד שני.

אולי נעשה משהו בנידון, רשימת קישורים אישית או משהו כזה. ואז אוכל לקשר גם ל-I can has cheezburger ולהסביר בפרטי פרטים מייגעים על פני שלושמאותוחמישים מילים, למה זה ווב-קומיקס. עד שלקחתי קורסי העשרה בזבלנות שכל א' אצל טייקו בראהההההה, סוף סוף הם ישתלמו!

נ.ב.
אם מישהו מעוניין, בימים הקרובים אני אכתוב מדריך היכרות והישרדות לסלאגי, סדרת המד"ב\פנטזיה הרפתקאות\הומור\מתח המתמשכת הטובה ביותר ברשת. Worship the comics!

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שישי, 22 ביוני, 2007 בשעה 10:20 תחת הקטגוריות המלצות וביקורות, תלונות וטענות. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.