בלון דיבור

שואלים אותי לא מעט איך אני עושה אינקינג דיגיטלי, ואם יש מדריכים לזה באינטרנט. ובכן, מדריכים באינטרנט אני לא מכירה, אבל חשבתי להעלות פוסט עם כמה טיפים שאולי יעזרו. חשוב להבהיר כבר בהתחלה שכמו הרבה דברים אחרים, גם אינקינג אי אפשר ללמוד ב"חמישה צעדים פשוטים", וצריך להשקיע הרבה זמן באימונים והתנסות אם רוצים לשפר יכולות.

יש שתי דרכים להגיע לליינארט נקי במחשב. הראשונה היא בעזרת כלים וקטוריים שקיימים בפוטושופ, אילוסטרייטור, פלאש ועוד מגוון תוכנות, והיתרון שלהם הוא שאפשר לשחק עם הזוויות והעיקולים שלהם גם אחרי ש"מציירים" אותם, ולהגיע בדיוק לקשת או לפיתול המתאימים. הדרך השניה דומה יותר לאינקינג שעושים באמצעים קלאסיים כמו עט או מכחול, והיא בעזרת כלי המברשת ולוח גרפי. הדרך השניה היא זו שעליה ארחיב.

כלים והגדרות

הדבר החשוב ביותר בשביל להשיג איכות של אינק ידני במחשב הוא לוח גרפי. לוח גרפי מתחבר למחשב, ומגיע עם עט בעזרתה אפשר לשלוט בסמן העכבר. לעט שני יתרונות בולטים על פני עכבר:

1. נוח יותר להשתמש בה לציור מכיוון שהיד חופשית יותר כאשר היא אוחזת עט מאשר עכבר. למי שרגיל לצייר עם עפרון, עט או מכחול, המעבר לעט של לוח גרפי הוא די אינטואיטיבי.
2. לוחות גרפיים (לפחות אלה ששווים משהו) רגישים ללחץ העט. כלומר, ככל שאלחץ חזק יותר עם העט כאשר אני מציירת על הלוח, הקו שמופיע במחשב יהיה עבה וחזק ויותר, בדיוק כמו שאם אלחץ חזק על טוש, הוא יוציא יותר דיו על הנייר. התכונה הזו חשובה לאינקינג דיגיטלי מוצלח, ובהמשך יוסבר למה.

יש לוחות גרפיים של כל מיני חברות, אבל החברה המוכרת והנחשבת ביותר היא Wacom, וניתן להשיג מוצרים שלה בארץ דרך אריג'נט. הלוחות מגוונים במחירים ובגדלים, ולדעתי למתחילים מספיק בהחלט הלוח הפשוט ביותר שלהם.

בתחום התוכנה אני עובדת עם פוטושופ, אבל אני בטוחה שלרוב התוכנות הגרפיות יש מברשת פשוטה שמאפשרת ציור ביד חופשית. אני משתמשת במברשת הבסיסית ביותר של פוטושופ, שהגדרותיה הן:

מתחילים לאנקר

כל עבודת אינק שלי מתחילה מבסיס של סקיצה. לפעמים הסקיצה מדויקת ונקיה מספיק בשביל להיות ליינארט בפני עצמה, ולפעמים היא אוסף של קשקושים וצורות כלליות, רק כדי לקבל רעיון כללי לגבי האלמנטים בציור לפני שאני מציירת אותו בדיו.

את הסקיצה אני מבהירה בשביל שיהיה נוח לעבוד מעליה (אפשר לפתוח שכבה לבנה מתחת ופשוט להוריד את האטימות של שכבת הסקיצה), פותחת שכבה חדשה בשביל הדיו, ומתחילה לעבוד. אני מציירת תמיד על קנבס גדול יותר מהגודל הסופי, כדי שאוכל להתמקד בפרטים כמו שצריך וכדי שטעויות ורעידות קטנות ייעלמו בהקטנה בסוף. הרזולוציה שלי מכוונת תמיד על 300 (לכל מקרה שלא יהיה), ואם אין דרישה מיוחדת להדפסה גדולה, אני מתחילה מ-A4.

המחשב הוא ידידו הטוב של האינקר

האימה הגדולה באינקינג קלאסי הוא תחושת ה"אין דרך חזרה". ברגע שציירת קו, הוא שם לנצח. אפשר לנסות להפטר ממנו עם נוזל מחיקה, להסוות אותו עם צל אסטרטגי (ולעתים קרובות מוטעה) או לחכות לסריקה ולהעלים אותו במחשב, אבל אף אופציה לא פשוטה ומהירה כמו להקיש Ctrl+Z. בפוטושופ, אני יכולה לצייר את אותו הקו ולבטל עשר פעמים עד שיוצא לי בדיוק הקו שרציתי, פריוילגיה שלא קיימת באינקינג קלאסי. גם כלי המחק בפוטושופ מתייחס לכל נגיעת מברשת באותה צורה, בין אם היא מדמה עפרון, דיו או צבע שמן.

יתרון נוסף למחשב הוא כלי ה-Transform. אין דבר מתסכל יותר מלצייר דמות מושלמת ולגלות בסוף שהראש קטן מדי או הרגל ארוכה מדי. בפוטושופ אפשר לבחור את הקטע הבעייתי ובעזרת Ctrl+T להגדיל, להקטין, לסובב ולעוות אותו כדי שיתאים טוב יותר. אפשר לקרוא לזה רמאות, אבל כל מה שעשינו הוא לחסוך דקות עד שעות של ציור מחדש, ואולי מנענו תסכול מיותר שהיה גורם לנו לזרוק את הציור לפח אם היינו עובדים עליו באמצעים קלאסיים. על אף שכלי ה-Transform קסום ומופלא, חשוב להשתמש בו בזהירות, כי אזור שהוגדל, הוקטן ועוות כמה פעמים יאבד מאיכות הקו שלו באופן ברור.

עוד כלי לרמאים – העתקה והדבקה של אזורים שחוזרים על עצמם יכול לחסוך הרבה זמן ציור, אבל כדאי לא להשתגע יותר מדי עם האופציה הזו, ולסיים עם ציור שנראה משוכפל.

לבסוף, אחת היכולות המבורכות של פוטושופ היא העבודה בשכבות. לרוב אני מעדיפה שכל האינק שלי יהיה על שכבה אחת, אבל אם אני מציירת ציור שיש בו כמה דמויות ורקע ואין בין כולם יחס הדוק, לפעמים אעדיף לפזר אותם על פני שכבות שונות, כדי שאם אחליט מאוחר יותר להזיז אלמנט מסוים, לא אצטרך לצייר מחדש את כל מה שיש מאחוריו.

הקו

לכל אמן יש את הקו שלו. יש קווים חלקים ודינמיים, יש ששומרים על משקל אחיד לכל הקווים שלהם, יש אמנים שבוחרים להשתמש בקו רועד או מקוטע מטעמי סגנון. הקו החביב עליי הוא הקו החלק והרציף, שמשנה את עוביו כדי ליצור תחושה חיה בעין (וזו גם הסיבה שהוא היחיד שמצאתי לו קישור. אני אשמח לקבל דוגמאות לסגנונות האחרים וגם סגנונות קו נוספים שאתם מכירים; אני די מקובעת ומיינסטרימית בטעם שלי).

הלוח הגרפי והגדרות ה-Pen Pressure מאפשרים ליצור קווים בעלי עובי משתנה. הנה שלוש גרסאות של אותו חלק בציור, אחת עם שליטה בלחץ ושתיים בלי, כל אחת עם עובי שונה של קו.

הקו העבה בעייתי במיוחד, כי בזמן שהוא סביר לציור אלמנטים גדולים, הוא משמיד באכזריות פרטים קטנים יותר כמו תווי פנים או אצבעות. הקו הדק יותר לעניין, אבל הוא נותן לציור מראה קצת גרפי, ואם הציור כולו היה מצויר ככה, היה קשה לצופה להתמקד בחלקים ספציפיים בערב הרב של קווים זהים. בנוסף, האזורים המוצללים נראים פתאום בולטים ולא קשורים. הגרסה עם הקווים המשתנים נראית חיה יותר, ועל אף שהיא עשויה מקווים בלבד, נראית גם קצת יותר בעלת נפח מהגרסאות האחרות.

איך יודעים איפה הקו צריך להיות עבה ואיפה דק? זה לא תמיד מדע מדויק, אבל בד"כ העין מצליחה לזהות מתי משהו נראה לא נכון, ואחרי מספיק אינקינג זה נהיה אינטואיטיבי. יש בכל זאת כמה נקודות שאפשר לקחת בחשבון:

• תאורה: אפילו אם לא יוצרים באינק שטחים רחבים של הצללה ומסתפקים בקו בלבד, קווים עבים יותר יכולים לרמוז על מקומות שרחוקים מהאור.
• חומר: עובי הקו יכול להעיד על החומר המצויר. לחולצת משי או לכנפי פרפר מתאימים קווים דקים ועדינים יותר מאשר למעיל עור או לגזע עץ, למשל.
• פרטים: מן הסתם קל יותר לצייר פרטים בקו דק, ולתת עובי לקווים פשוטים יותר. כדאי לשמור על גיוון גם כאן: פרט עדין כמו עין יכול להתהדר בקו דק לעפעף וקו עבה יותר לריסים, שנעשה דק לקראת קצהו. תוספת של פרט בקו דק יכולה לשדרג אלמנט פי כמה (למשל קווי תפר על מכנסיים, קמטים בפרקי האצבעות וכו').
• קו קונטור: אם רוצים למנוע מאלמנט מסוים להטמע בסביבה, הקווים החיצונים שמגדירים את הסילואטה שלו יהיו עבים יחסית כדי להבדיל אותו מהרקע.
• פוקוס: אפשר לנסות למשוך תשומת לב לאלמנט בעזרת קווים שהולכים ונעשים עבים יותר, למשל לעבות את האצבע של דמות שמצביעה לאנשהו חשוב.

השליטה בקו, פלוס הקואורדינציה שנדרשת כאשר היד מציירת על לוח שמונח על השולחן והעיניים מסתכלות על קו שנוצר על המסך, היא משהו שאין ברירה אלא להתאמן עליו. תתחילו מציורים פשוטים ונסו ליצור את הדינמיות הזו בקו. כמה דברים שכדאי לנסות להמנע מהם:

1. יותר מדי לחץ – הקו יוצא עבה ולא כל כך מגוון, יש הרבה לחץ על היד ועל הלוח (ובעוד שאת הלוח אפשר להחליף, ידיים קשה יותר)
2. מעט מדי לחץ – הקו יוצא דק מדי ובמקומות מסוימים כמעט נעלם (במיוחד אם מקטינים את הציור בסוף העבודה)
3. קו מהוסס – קורה כשמציירים מאוד לאט, או כשמציירים בזום אאוט רציני. נסו לעבוד בזום של 50% לפחות, ותזכרו שהשליטה בעט לוקחת זמן, אז זה לגמרי בסדר אם הקו שלכם קצת רועד בהתחלה.
4. קו "מלוטף" – שימוש בדיו כמו שמשתמשים בעפרון כשמציירים סקיצה. הרבה קווים שחוזרים עליהם ("מלטפים" אותם) בשביל למצוא את הקו הנכון. בתור בחירה סגנונית זה יכול להיות מגניב, אבל אם רוצים אינק נקי כדאי לשים לב לזה.
5. קו לא סגור – משאיר ציור קצת לא מגובש ויכול להיות מאוד מרגיז לצובע שלכם (במיוחד אם הוא אתם)

הצללות

יש ציורי ליינארט שמשאירים את האינק קווי בלבד בשביל להגדיר צורות ומשתמשים בצבע בשביל ליצור את ההצללות, ויש כאלה בהם האינק כולל גם את ההצללה. הצללות בדיו יכולות להיות כתמים שחורים אטומים, קווים בעובי משתנה (צפופים וכהים יצרו אזור מוצלל יותר מאשר קווים דקים ורחוקים אחד מהשני), נקודות halftone, טכניקת crosshatching ועוד. אפשר להשתמש בצורת הצללה אחת בציור, או לשלב כמה מהן ביחד בשביל ליצור לא רק הצללות מגוונות אלא גם תחושת טקסטורה לחומרים שונים.

מכיוון שכל עבודת האינק מבוססת על שני צבעים בלבד – שחור ולבן (או שקוף, אם עבדנו על שכבה חדשה בפוטושופ), אם נמלא שטח בדיו על מנת ליצור הצללה, יכול להיות שנעלים תוך כדי כך קווים שהיו חשובים להגדרת אלמנטים שונים בציור. לפעמים זה עובד – בבאטמן הזה של ג'ים לי וסקוט וויליאמס למשל, הזרוע של באטמן משתלבת לגמרי עם ההצללה של הגלימה שלו, אבל הסילואטה של הדמות עדיין מוצלחת, והוא נראה יותר מסתורי ודרמטי כאשר כל החלק השמאלי שלו בחשכה. לעומת זאת, בציור המצוין הזה של פסיילוק, אם ג'ים לי לא היה משתמש בקווים הלבנים שמגדירים את החזה והאמה שלה, הגוף שלה היה נעלם לתוך הצל על הקיר, ונראה חתוך ולא מוגדר. היופי בעבודה במחשב הוא שאין שום בעיה לבדוק את האופציות האלה: תמיד אפשר לפתוח שכבה חדשה ולמלא בה הצללות שחורות כאוות נפשנו, ואם נגלה שחלק מהן לא מתאימות או שנדרשות מחיקות אסטרטגיות בשביל להגדיר מחדש קווים שנעלמו, פשוט נוריד מעט את אטימות השכבה ונמחק חלקים בהתבסס על הקווים המקוריים שעדיין קיימים למטה.

כמו בכל הצללה, בעפרון, באינק או צבע, לשוב לזכור תמיד מה מקור האור ואיך הוא משפיע על הגופים השונים בהם הוא נוגע. אם אתם לא בטוחים, נסו לחפש תמונות עם תאורה דומה לזו שאתם מציירים, או ליצור סצנה דומה בעצמכם, רק בשביל ההבנה הכללית. באינקינג יש רק שני צבעים, וזה יתרון וגם אתגר: מצד אחד, לא צריך להתחיל להתעסק עם כל הגוונים שבין אור לחושך ולהלחם עם מעברי צבע חלקים. מצד שני, יש לכם רק שני צבעים בשביל ליצור אשליה של מציאות ונפח…זה בהחלט לא עניין של מה בכך.

סיכום

כיסיתי כמה מהדברים שאני מכירה מנסיוני בעבודה באינק דיגיטלי. אינקינג זה תחום נרחב, ואם עוזבים את המחשב וחוזרים לאמצעים הקלאסיים, הוא אפילו פתוח עוד יותר (וגם קצת יותר מלכלך). הסוד הגדול הוא לא בטקסט הארוך שקראתם עכשיו, אלא באימון והתנסות, חקירה של טכניקות חדשות ושאיפה לשיפור מתמיד. אם משהו לא מתאים לכם, תמצאו פתרון יצירתי אחר. ג'ים לי משתמש בעטים, במכחולים, במברשות שיניים ובהתזות טיפקס בשביל ליצור את קשת האפקטים שהוא מחפש; אם זה עובד עבורכם ומשרת את היצירה, הכל הולך.

אם יש שאלות, אתם מוזמנים לשאול כאן או במייל, ושיהיה בהצלחה!

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום ראשון, 19 באפריל, 2009 בשעה 10:28 תחת הקטגוריות מדריכים ושיטות. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.