בלון דיבור

(נכתב ע"י ערן אבירם)

הטירה של שלגיה נכבשה בידי צבאות גובלינים. היפיפה הנרדמת והנסיך המקסים שלה כמעט נרצחו בידי מתנקשים מכושפים. הזאב הגדול והרע נלחם על חייו מול אלפי יצורי שאול. ארץ האגדות הולכת קיבינימט, וגיבורי האגדות עצמם – הפייבלס – לא מבינים מי לעזאזל עומד מאחורי ההתקפה המחרידה והמתמשכת, או מה לעזאזל עושים עכשיו. ארץ אחרי ארץ נופלת לצבאותיו של ה-Adversary, האויב הלא נודע, והאימפריה רק הולכת ומתחזקת. אצילים, נסיכות, פיות וגיבורים מוצאים עצמם מגורשים מביתם ונמלטים על חייהם, פליטים חסרי בית.

אבל מספרים שיש עולם אחר.

שיש מקום אליו אפשר לברוח, שם ידו של ה-Adversary חסר הפנים אינה משגת. עולם ללא קסם, שאין בו פייבלס כמותם, והשערים אליו מרוחקים ומוסתרים היטב. מעטים מצליחים לחדור מבעדם, ובמשך השנים הם מוצאים אחד את השני בעולם החדש – מילולית, שכן הם מחליטים לעבור לאמריקה, שם ממש זה עתה הוקם איגוד חדש הנקרא "ארצות הברית", אליו כולם יכולים להגר – אפילו אנשי האגדה. הם מקימים את פייבל-טאון, עיירה עצמאית וסודית, מחשש ש-Mundies, האנשים הרגילים, ילמדו על קיומם. כל אזרחי פייבל-טאון זוכים לחנינה מוחלטת, על כל העוולות שעשו בעולם האגדות – כי למרות שחלק מהפליטים מארצות הפייבלס אינם בדיוק גיבורים מכובדים, כמו למשל המכשפה של עמי ותמי או הזאב הגדול והרע, המצב החמור אליו נקלעו כולם יחדיו מבהיר להם שעליהם לעבוד יחד, או שפשוט ידעכו ויחוסלו. מספרים שזה רק עניין של זמן עד שה-Adversary יפנה את מבטו גם אל העולם הזה…

סדרת הקומיקס המצוינת Fables היא הראשונה בסדרת ההמלצות החמות במיוחד שלנו. הסדרה יוצאת מבית Vertigo, שהביא לנו בעבר את Sandman אותה כמעט אין צורך להציג, ונחשבת לאחת מהסדרות הטובות של השנים האחרונות – עם לא פחות משבעה פרסי אייזנר, האוסקר של הקומיקס. הסדרה מסתכלת על האגדות הקלאסיות בעין מפוכחת, בוגרת ומפורטת במיוחד, ומרעננת אותן באופן אלגנטי ומאוד משכנע.

הבסיס פשוט לכאורה – מה יקרה אם נשים את כל גיבורי האגדות במקום אחד, ובאווירה מודרנית? כמו כל רעיון טוב, הבסיס הזה מתגלה ככר פורה ליחסים מורכבים וסיפורים מרתקים שנוצרים כתוצאה מהסביבה הזו, ובזכות הידע הנרחב והדיאלוגים המצוינים של ביל ווילינגהאם המוכשר לכדי קנאה עזה. סגנון הציור המציאותי, המפורט והקודר למראה של מארק באקינגהם, סטיב לאילוהא ואחרים (מתחלפים) נותן את הטון המתאים ומבהיר שמדובר בראש ובראשונה בדרמה אנושית – אפילו שלא כולם לגמרי אנושיים.

הפייבלס אינם מזדקנים, וכך לאורך שלוש מאות השנה האחרונות לערך הם ביססו את מעמדם בעולם הרגיל שסביבם. גם היחסים שביניהם נרקמו במגוון דרכים חדשות, וכעת הנסיך צפרדע עובד כמנקה בבניין העירייה, וכחול הזקן הוא איל הון שלא מקבל "לא" כתשובה. פייבל-טאון היא למעשה שכונה בתוך ניו-יורק, שמוגנת מפני התעניינות עזה מדי (של עיתונאים חוקרים למשל) בידי לחשים רבי עוצמה שנטוו על ידי טובי הקוסמים והמכשפות. היצורים שאינם דומים מספיק לבני אדם גרים בחווה, במרחק מספר שעות נסיעה מהעיר – וכן, הם מתלוננים על כך. למה שלא יזכו להסתובב חופשי, כמו חבריהם?

אחת ההנאות הגדולות בסדרה היא לנסות להבין מי מגיע מאיזו אגדה, ומה זה אומר – איזו הפתעה הוא עומד לשלוף לנו? אם לא בסיפור הנוכחי, אז כנראה באחד הבאים. הרבה סודות והפתעות מחכים לאורך הקריאה, אך כולם באים באופן טבעי והגיוני, כי אפילו שלא באמת יכולתי לצפות לכל פרט – כאמור, ווילינגהם מכיר את האגדות האלו באופן דקדקני להדהים – הן תואמות במדויק לאופי של הדמויות ולהיסטוריה שלהן,  גם זו הקלאסית וגם זו המומצאת. סודות סמויים במיוחד יחכו אפילו מספר רב חוברות עד שיחשפו, ווילינגהם לא חושש למתוח את העלילה (ואותנו) כמה שרק ידרש.

הסדרה עוקבת על פני כמה עלילות מתמשכות בו-זמנית, ועוסקת בעיקר בבלגן המתהווה מול ה-Adversary וביחסים הפוליטיים הלא-פשוטים שבקהילה הזו – כזכור, החבר'ה נמצאים ביחד מתוך אילוץ, לא מתוך רצון, ועליהם להסתדר תחת דרישות מחמירות לסודיות. לפחות תת-עלילה מרכזית אחת עוסקת הרבה בדרמה, ואישית, אני נהנה מכל רגע ממנה.
זוהי גם סדרת מתח, או במילים אחרות, אל תספיילרו לעצמכם שום דבר. ואל תקראו את המאחורה של ה-TPB. אל תסתכלו אפילו על הכריכות של הקומיקסים שעוד לא קראתם!

יש לסדרה גם כמה מפלות, כמובן. הנטייה של הכותב לקחת את הזמן גורמת לכך שלעיתים הוא מתעכב לאורך חוברות שלמות על פרטים מינוריים למדי, מבלי התקדמות אמיתית בסיפור או בבניית הדמויות. בנוסף, לעיתים הסדרה סוטה פתאום לסיפורים צדדיים ולא קשורים, במקומות וזמנים אחרים. חלקם מצוינים, אך באותה מידה, חלקם מיותרים.

בעיה אחרת היא שלפחות אנחנו, הקוראים בארץ, לא מכירים חלק נכבד מהאגדות בהן נוגעת הסדרה. לפעמים עולה התחושה שיש פריט מידע שהיינו אמורים להכיר לפני שקראנו את הקטע הנוכחי. בדרך כלל זה לא פוגע בסיפור, לפעמים זה אפילו מחזק את תחושת המסתורין והפליאה, אבל לעיתים אתה גם סתם מרגיש דביל. אולי לא היה צריך להיכנס לפרטים כל כך אובסקיורים, הסיפור עדיין היה מחזיק מעמד יפה.

לקראת סיום נעבור על רשימת הדמויות המרכזית, בקצרה: (אין כאן ספויילר של ממש, אבל קוראי ההארד-קור יעדיפו לגלות את החבר'ה בעצמם תוך כדי קריאת ה-TPB הראשון)

שלגיה – הנסיכה היפיפה מהאגדות הפכה לקשוחה וצינית לאורך מאות השנים והאירועים הלא נעימים שעברו עליה (זוכרים שאימא שלה ניסתה להרוג אותה, כן? ומשם זה הדרדר). היא לא פחות מהמנהלת דה-פאקטו של פייבל-טאון, הסגנית לראש העיר King Cole (שאנחנו לא מכירים במיוחד, אגדה אירופאית), שבעצם מריצה את העניינים.

הזאב הגדול והרע – לאחר תהפוכה מפתיעה, ולאחר שקיבל באופן לא ברור צורה אנושית, הזאב הגדול והרע (או בקיצור, ביגבי) הוא לא פחות מהשריף של פייבל-טאון, ומדהים עוד יותר שהוא עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר שניתן. כמו עם שילגיה, האירועים והשינויים שהביאו אותו לתפקידו הנוכחי נחשפים לאורך הסדרה, והם לא פחות מקריאה מרתקת. הוא ללא ספק הדמות החביבה על כל הקוראים.

הנסיך המקסים – ה-Prince Charming הגנרי מופיע במגוון סיפורי אגדה, ולא במקרה – זה אותו הבחור, והוא התחתן עם כל הנסיכות! כן, הוא היה נשוי לשלגיה, וגם ליפיפה הנרדמת, וכו' וכו'. מכולן התגרש בסופו של דבר, כי הוא רודף שמלות מטורף, נהנתן, אך מעל הכל – מקסים. דמות מעניינת עם עומק מפתיע.

ג'ק – אותו ג'ק שהחליט להסתכן ולמכור את הפרה בשביל אפוני קסם ממשיך באותה חשיבה קצרת-טווח וסיכונים מוטרפים, אפילו שהוא כבר בחור צעיר (למעשה בן כמה מאות, אבל מי סופר). כל כמה שנים הוא מופיע עם רעיון מופרע חדש, ומנסה לשכנע את כולם להאמין בו. ג'ק הפך לפופולרי מספיק בשביל לזכות בסדרת-בת משלו, שחורגת לגמרי מקו העלילה של הסדרה המרכזית ומתחילה במקום זאת סיפור חדש ומעניין בפני עצמו.

לא ניכנס לפירוט נוסף אבל יש עוד מגוון רחב של דמויות בסדרה, וכאמור, לכולן יש משמעות ומקום וחיים משכנעים משל עצמן.

אני לא יודע מה עוד לומר. הסקירה הזאת חשובה בעיני, כי זוהי סדרה חשובה (ולא רק בעיני), ואני מקווה שתמהרו לקפוץ לחנות הקומיקס הקרובה לביתכם ו\או להזמין טלפונית את הכרך הראשון. או לקרוא את הסדרה שוב, אם כבר יש לכם אותה. האמת, אני לא חושב שהייתי צריך בכלל לכתוב משהו. אם אתם חובבי קומיקס של ממש, הרי שקראתם כבר את Fables. ואם עוד לא קראתם – הרי שאתם רק חושבים שאתם חובבי קומיקס אמיתיים. זה עד כדי כך פשוט.

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שלישי, 3 ביולי, 2007 בשעה 21:19 תחת הקטגוריות המלצות וביקורות, קומיקס. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.