Englishקראתי לאחרונה הודעה של מישהו שחיפש אמן קומיקס לפרוייקט משותף. לא אצטט במדויק, אבל הוא סיפר שיש לו רעיון לקומיקס שמתבשל כבר שנים, הוא סיים לכתוב את התסריט לחוברת הראשונה, ועכשיו הוא מחפש צייר שיעזור לו להביא את החלום שלו לידי הגשמה. היה לו כמובן חזון ויזואלי לגבי הפרוייקט, ולכן פרסם אוסף דוגמאות לאיזה סגנון ציור הוא מחפש, ביניהן אסטריקס ("ברמה של אסטריקס גם יספיק" זה בכל זאת ציטוט שהייתי חייבת להביא מהמקור), המשחק המצויר "אי הקופים" ופוסטר מהסרט הרקולס של דיסני. אחרי בירורים פיננסיים של קוראים אחרים הוא הסביר שכשזה יהפוך להיות להיט, הרווחים יתחלקו בינו ובין האמן 50-50, וכמובן שהאמן צריך שתהיה לו אהבה לסיפור ולרעיון, רצון והתלהבות, והכסף כבר יבוא טבעית.
האינסטינקט הראשוני שלי היה להתרגז מאוד. אני מציירת קומיקס פה ושם, ואני במקרה יודעת שלצייר עמוד אחד באיכות סבירה כולל צבע זה עניין של בערך יום עבודה מלא, במקרה הטוב. שכר המינימום ליום עבודה הוא 160 ש"ח (ולדעתי ציור קומיקס זו מלאכה שדורשת כשרון, נסיון, מחשבה והשקעה, שמגיע עליהם קצת יותר ממינימום), והנה מגיע מישהו ומצפה למצוא אמן קומיקס שיעשה לו חוברת של כ-20 עמודים כאלה, בחינם? זה חודש עבודה ללא תשלום! ההשוואות המקובלות לבעלי מקצוע אחרים עלו לי בראש: האם היית מצפה מקבלן בניה שישקיע חודש עבודה בגלל שיש לך רעיון ממש פגזי לבית מלון חדש, והרווחים יתחלקו ביניכם ברגע שיתחילו לזרום פנימה אורחים? אולי מנתח פלסטי יוכל רק לתקן לך את האף וכשתעשה דוגמן על הוא יקבל חצי מההכנסות? לא חסרות דוגמאות לשירותים שאנשים לא היו חולמים להשיג בחינם, אבל בכל זאת מגיעים לא אחת רעיונאים שמצפים לקבל אמנות ללא תשלום, וזה נראה להם הגיוני לחלוטין. זה מתסכל במיוחד כשמציצים רגע אל מחוץ לישראל, ומגלים ששם, כאשר לאזרח מן השורה יש רעיון שהוא רוצה להוציא לפועל, הוא מוצא את הכסף לשלם לאמן.
ואז עצרתי רגע וניסיתי לחשוב, מה בעצם כל כך מרגיז אותי?
לפני כשמונה-תשע שנים (אלוהים, איך הזמן עובר…) נרשמתי לאחד הפורומים הראשונים בארץ בנושא קומיקס. העליתי ציורים ועמודי קומיקס, קיבלתי ונתתי ביקורות ופידבקים, השתתפתי בדיונים בנושאים שקרובים אליי; היה אחלה. ואז פרסם מישהו שהוא מחפש אמני קומיקס שיצטרפו אליו לאיזה סטודיו שהוא מקים, ואולי מעניין אותי כי יש לי אחלה עבודות. תוך זמן קצר עשיתי פנסילינג לחוברת הראשונה של הסטודיו, והאינקר היה לא אחר מאשר ערן אביאני. אחרי חוברת אחת והרבה תכניות באויר הבנו שהסטודיו הזה לא הולך לשום מקום אבל שיתוף הפעולה בין שנינו דווקא כן, והתחלנו לעבוד על "ארינאה" תחת סטודיו קומיקום, הראשונה מתוך 6 חוברות שהוצאנו יחד. כל זה כנראה לא היה קורה אם לא היה נכנס מישהו לפורום קומיקס ומחפש אמנים, בלי תשלום מראש, רק מתוך אהבה משותפת לתחום.
למה הרגיזה אותי ההודעה של הבחור הזה, כשאני בעצמי חייבת חלק נרחב מהנסיון וההכרה שלי בארץ להודעה דומה? בגלל הגישה.
כשקראתי את ההודעה הראשונה שלו ואת תגובותיו לשאלות הגולשים, לא קיבלתי תחושה של "אנחנו ביחד בזה" או "פרוייקט משותף שיתרום לכולנו". קיבלתי את התחושה "הרעיון שלי שווה זהב, ואני מצפה שאמנים יעמדו בתור בשביל לקחת בו חלק". נראה לי שהרבה יזמים מהסוג הזה לא מבינים בכלל את כמות ההשקעה שנדרשת מאמן קומיקס, אפילו ה"מחפף" ביותר, ומרגישים שכל אמן כזה יצהל להזדמנות לקבל סיפור טוב לידיים ולהציג את העבודה שלו לראווה. לא אחת, הפניות מלוות בהבטחות בסגנון "זה יופץ לקהל רחב ואתה תתפרסם" או "זו תוספת מעולה לפורטפוליו", בהנחה שאלה מניעים מספיקים לכל אמן לעשות בחינם עבודה שראוי לשלם עליה (אם לחזור לבעלי המקצוע האחרים, האם תצפו מרופא שיניים לעשות לכם יישור חינם, כי "אתם תשימו את הלפני והאחרי עם השם שלו במשרד, ועוברים שם מלא אנשים"?). אתם יודעים מה? בשביל שהאמנות שלי תתפרסם, או בשביל שהפורטפוליו שלי יזכה לגולת כותרת, אני חושבת שאני מעדיפה לעבוד על רעיון משלי. הוא אולי לא יהיה מבריק כמו הפנינה הספרותית שלכם, אבל הוא יהיה שלי, מה שאומר שאני אהנה לעבוד עליו וארגיש מחויבת אליו הרבה יותר מאשר רעיון של מישהו אחר, אפילו אחד מוצלח יותר.
האם זה אומר שאין סיכוי לאנשים בעלי רעיון וחסרי כסף לראות את החלום שלהם מתגשם? לא. אני בהחלט חושבת שזה לגיטימי לחפש שותפות עם מישהו, אבל צריך לעשות את זה בגישה המתאימה:
- ראשית, יש להבהיר מראש ובענווה מי אתה ומה המטרות שלך, ובמיוחד את העובדה שהעבודה היא בשותפות וללא תשלום מראש. הכרזות בסגנון "זה הולך להיות הלהיט הבא! שווה לכם להצטרף כי אני כבר בדיונים עם אלכס רוס שיעשה לנו כריכה אלטרנטיבית לספר השני!!1" מתקבלות בד"כ בציניות, ומורידות משמעותית את אמינות הכותב.
- שנית, כדאי לכתוב כמה מילים על הז'אנר, האוירה והרעיון הכללי. אם יש כבר משהו כתוב אפשר בכיף לצרף מסמך או קישור, אבל לא לוותר על כמה מילים בגוף ההודעה. אם אמן הולך לקחת על עצמו פרוייקט ללא תמורה, הוא רוצה לדעת שזה לפחות תואם את טעמו הספרותי/אמנותי.
- שלישית, להשתדל להמעיט מאוד בדרישות איכות וסגנון. אם מישהו יפנה אליך ותרגיש שהיכולות שלו ממש לא תואמות את מה שאתה מחפש תוכל לסרב לו אישית בנימוס, אבל בתור התחלה לא כדאי לקפוץ מעל הפופיק ולצפות שרק הטובים ביותר יענו להודעה שלך. הטובים ביותר כנראה עובדים בשביל שכר כרגע.
- רביעית, עד כמה שהיוצר "נשוי" לרעיון שלו, שותפות עובדת הרבה יותר טוב כאשר לשני הצדדים יש השפעה על התוצר הסופי. יהיה קשה מאוד לשכנע אמן לתת מזמנו ומכשרונו, כשבעל הרעיון יושב בנחת ורק נותן הערות כדי שהתוצאה תראה בדיוק כמו החזון הגאוני שיש לו בראש.
- ולבסוף, כדאי לחשוב שוב על עניין ה-50-50. אין ספק שהרעיון והכתיבה הם חלק חשוב מאוד מאיכותו של המוצר הסופי, אבל גם ההשקעה העילאית ביותר בכתיבת עלילה, לא מגיעה לדעתי לזמן ולאנרגיות שישקיע אמן בודד שצריך לבצע את כל תפקידי איור הקומיקס: עפרון, אינק, צביעה, לטרינג. וזה עוד בהנחה שהיזם כתב תסריט לקומיקס, והאמן לא צריך לקחת סיפור קצר ולהפוך אותו לאחד.
אני לא חושבת שצריך לבטל אוטומטית כל פרוייקט שלא מציע תמורה מראש לאנשים שמשתתפים בו. אהבה לתחום, תקווה ומטרה משותפת מביאות לא מעט לתוצאות מעוררות השראה, שחוצבות את הדרך לפרוייקטים נוספים ואולי אפילו לתרבות ולתעשיה רציניות, שיאפשרו פרוייקטים כלכליים יותר. מה שחשוב הוא להציג את הדברים בכנות ובענווה, לרדת קצת מסולם האגו הגבוה, ולזכור שרק בגלל שמישהו אוהב לעשות משהו, לא אומר שהוא מוכן לעשות אותו בחינם וללא תנאים.
אביב
כל מילה זהב. הכל נכון, והכל מנוסח היטב, ולעניין.
ורואים כמה תשוקה ואהבה יש לך למקצוע (כן אנשים, מקצוע. זה לא תחביב של אחה"צ, זה לא "האחיין שלי בקורס גרפיקה כבר חודש והוא יכול לעשות לי את הקומיקס שתמיד חלמתי עליו בעשר דקות, מי את ומה את?!!", וזה לא "תחום נחות" באיזה אזור דמדומים יצירתי. )
את עוד ניסחת את הדברים בצורה נאותה באופן נפלא, מרוהטת, ובונה.
לי יש הרבה פחות סבלנות לבינוניות, לטמטום, ולאגו הישראלי הנפוץ כ"כ.
כל הכבוד, אביב.
כן ירבו, אני אומר.
פ.
צודקת לחלוטין.
יותר מזה – אם מישהו שולח סיפור קצר, ולא תסריט קומיקס, אין כל צורך בחלוקה של 50-50. אם הכותב לא מוכן לקחת לעצמו את כל עבודת הכתיבה היצירתית, אלא מבקש מהצייר לבצע חלוקה לתמונות ובימוי התמונות, שהם חלק מהכתיבה, הוא לא עושה את עבודתו המלאה.
לו רק היו תולים הסברים כאלו בפורומים של קומיקס, טסק טסק.
זה נכון גם לכתיבה, דרך אגב. "יש לי רעיון נהדר, אני מחפש מישהו שיעזור לי לכתוב אותו" עובד באותה המידה – כמו שאני יודע מניסיון אישי. (לו רק היו תולים הסברים כאלו בפורומים של מד"ב לפני עשר שנים, טסק טסק)
זוהי התנהגות נובית טיפוסית, רק בטעם ייחודי ומלא התלהבות. הרי מעלה ההודעה, לא רק שהוא לא מכיר את הנורמות של הפורום, הוא בכלל לא מעלה בדעתו את כל הרקע שאת מציגה כאן. אפשר לתקן את דרכיו, כמו כל נוב, אבל לא ניתן לעצור נובים חדשים.
אני חושב שראוי להתייחס לאנשים כאלו במידה של סובלנות, כמו לכל נוב. הרי הוא באמת חושב שהוא חושף משהו חדש ויחודי, הזדמנות מוצלחת, לדעתו אין שום סיבה שזה לא ימצא חן בעיני אנשי הפורום – כאמור, הוא לא מכיר את הרקע המוצג כאן. קישור זריז לחוקי הפורום, או פשוט ישירות לכאן, יפתור את הבעיה ויאפשר לו להיות תושב פורום מועיל.
הלוואי ויפלו לו השמיים על הראש.
מוכר לי המקרה. איזה בחור שפגשתי רצה שאני אעצב לו דמויות לסדרת אנימציה שהוא רוצה להפיק שתשודר בארה"ב. מה הקטץ'? הוא לא רצה לשלם לי כי כשהסדרה תצליח אז אני אקבל את מה שמגיע לי.
אנשים, הזהרו מטיפוסים כאלה. הם חרטטנים לרוב, ויש גם סיכוי שלא תראו מהם שקל. אז שמרו נפשותיכם כמו שנאמר.
בתור אחד שאיור בשבילו הוא רק תחביב ואני קורא פה בעיקר בשביל לראות את היצירות שלך ושל האתגר השבועי רציתי לתת thumbs up, יופי של הסבר לגישה שלדעתי נכונה בכל תחום. סחטין עלייך.
"ההשוואות המקובלות לבעלי מקצוע אחרים עלו לי בראש: האם היית מצפה מקבלן בניה שישקיע חודש עבודה בגלל שיש לך רעיון ממש פגזי לבית מלון חדש, והרווחים יתחלקו ביניכם ברגע שיתחילו לזרום פנימה אורחים?"
את לא לבד בחשיבה הזאת:
http://www.youtube.com/watch?v=R2a8TRSgzZY
אני לא מכיר את שוק הקומיקס הישראלי אבל אם תחליפי את המילים "קומיקס" ב"תכנות" תיארת את שוק הסטארט-אפ הישראלי. מגיע מישהו עם רעיון ומניח אוטומטית שהחלק הקשה כבר מאחוריו ושאנשים צריכים לעבוד חינם בשביל הזכות להיות חלק ממנו.
אני מניח שזה אכן חלק מההוויה הישראלית.
בכל אופן הניסוח שלך מאוד מרשים ומדויק ובפעם הבאה שמישהו מציע לי פרויקט אני שולח לו לינק לפוסט הזה.
זה מאוד נכון….
אגב
אני חושב שגם חשוב להגיד
לא באמת לכל בנאדם יש את הכישורים היכולות והידע למצא עבודה בתחום בשכר
והקריעת תחת הזו שמאלצת אותך לעבוד רק תקרב אותך לשלב בו אנשים כבר יחפשו אותך כדיי כדי שתעשה עבורם מה שאתה יודע לעשות
לא בגלל שאתה מפורסם ועשית את הקומיקס של איךקוראים לו
אלה בגלל שעבודה מאומצת לא מתורגמת רק לכסף אלה גם לידע ונסיון שאין להם תחליף
והפרוייקטים האלה מכניסים אותך לשגרת עבודה מועילה… אז אלה מאיתנו שבתחילת דרכם , כל עוד את/ה מודעים היטב לענייני זכויות יצרים למינהם (כך שאם באמת יש רווח אז שבאמת גם תרוויחו) הפרוייקטים האלה הם דבר מבורך גם אם אין בהם רווח
כמובן שהבנאדם הספציפי הזה נשמע אידיוט, אני מאחל לו הליכה ארוכה הביתה עם שמים מלאות יונים שבעות
מילים כדורבנות, וזה נכון להרבה תחומים,
אבל הדוגמא של קבלן לא נכונה, יש הרבה בעליי קרקעות שעושים עסקים כאלה עם קבלנים מראש,
קבל את הקרקע שלי, בנה בניין תן X אחוזים מהדירות.
אבל אי-אפשר להשוות בין הביקוש לדירות ומתח הרווחים של קבלן באזור מבוקש לבין מכירה של קומיקס…
תודה על התגובות חבר'ה, אני שמחה לשמוע שעוד אנשים חולקים את דעתי בנושא.
רועי – אחלה סרטון :). משעשע ומעביר את הנקודה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. זה כל כך ברור בסטייקים ודיסקים אבל כנראה הרבה פחות בעבודה יצירתית/מחשבתית.
נעים מאוד – צר לי לשמוע שזה ככה גם בתחום התכנות. חשבתי לעצמי שאולי הזלזול או חוסר ההבנה נובעים מכך ש"כל אחד יכול לצייר", אבל מובן שלקוחות לא חושבים שכל אחד יכול לתכנת. כנראה מוצר שקשה לכמת באופן ברור יוצר אזור אפור בעייתי: לקוח מן השורה לא מבין את ההבדל בכמות עבודה בין ציור דמות בשחור לבן וסצנה צבעונית בגודל פוסטר; בין אנימציית מצמוץ של סמיילי וסיקוונס פריים-ביי-פריים של שתי דקות; בין אתר תדמית עם שני עמודים ומערכת מקוונת+דאטאבייס+באקאופיס, ועל כן קשה לו להבין למה על אחד משלמים הרבה יותר מעל השני (בדומה לסטייק פילה והטאקו מהסרטון, ששניהם בסך הכל בשר, בעצם).
אסף קולר – לא ידעתי שככה קבלנים עובדים, מעניין לדעת. אבל כמו שאמרת – יש הבדל רציני בסיכויים לראות כסף כאשר מדובר בבניין דירות לעומת חוברת קומיקס, במיוחד בארץ.
הוהו, כמה שאלו מילים נכונות. בתור אחת שנכנסת רק כדי להתפעל מכשרון שבו בורכו אחרים, ולא מבינה כלום בשוק הקומיקס, אני יכולה רק ולהנהן ולהסכים, ולהגיד שהבחור הנ"ל אידיוט.
אך לצערי, יש קטע אחד שאיתו לא כל כך הסכמתי.
"אין ספק שהרעיון והכתיבה הם חלק חשוב מאוד מאיכותו של המוצר הסופי, אבל גם ההשקעה העילאית ביותר בכתיבת עלילה, לא מגיעה לדעתי לזמן ולאנרגיות שישקיע אמן בודד שצריך לבצע את כל תפקידי איור הקומיקס: עפרון, אינק, צביעה, לטרינג. "
קודם כל, אני אינני מזלזלת בהשקעתו של הצייר (לא אמן, כי גם כתיבה זו אמנות). כלומר, אני לא יכולה לחשוב על עצמי מתקדמת מעבר לשלב העיפרון (ואשמח לדעת מה זה לטרינג…), או מציירת נורמלי באופן כללי. אני גם לא יודעת איך הולך בשוק הקטע של השכר לכתיבה או לציור, אז אין לי דעה.
א-ב-ל…
כתיבה היא לא פחות קשה מציור. אולי לא הבינותי נכון, ואולי את היית פשוט בזרימה של עצבים, אבל את מציגה פה בדיוק את מה שאת מתלוננת עליו: את טוענת שמתייחסים לציור אל תחביב וכשרון שבא בקלות, ומצד שני את מתייחסת לכתיבה כדבר של מה-בכך.
הרשי לי, בתור אחת שעוסקת בכתיבה (פחות או יותר), להסביר לך את קשיי הסופר או התסריטאי:
קודם כל, דמויות. שיצאו עגולות, ולא מושלמות-חס וחלילה! שהן יהיו אמינות גם עם מדובר בפיה שרוצחת שפיריות למחייתה, שהן לא יחזרו על עצמן והכי חשוב-שמעשיהן לא יסתרו את האופי.
ואם כבר מדברים על סתירות. בעיות לוגיות הן כמו צונאמי לסופר, וצריך שהכל ישמע אמין.
וגם צריך עלילה מושקעת, עם עלילות משנה ש-לעזאזל-לא באות בכזו קלות.
וצריך לכתוב את הכל. על הדמויות, העלילה, המקומות, כל מה שקשור בעולם שהמצאת (והדבר קשה כפליים כשאתה ממציא עולם!).
וזה לפני שכתבנו את האות הראשונה של הסיפור.
ואז מגיע הקטע של הסיפור עצמו.
כתיבה זה סיזיפי. יש זמנים שפשוט אין כוח לזה. כתיבה, בדיוק כמו ציור וכל אומנות אחרת, דורשת התמדה.
ואז מגיע השכתוב. אתה מוחק קטעים שלמים וזה כואב כדקירת סכין. אתה מגלה בעיות שמכאיבות כמו סטירה מצלצלת.
וגם צריך למצוא לזה שם. וזה לא פשוט, בכלל. (אני מניחה שזה משהו שגם את צריכה להתמודד איתו לפעמים).
ואז אתה מסיים ומקבל את השכר הכל-כך קטן של סופרים, וזה בתנאי שמקבלים את הספר שלך בהוצאה לאור. ושהספר שלך מוכר. ושהביקורות לא רומסות אותך כי כולם מוצאים פגמים בסיפור שלך (שאגב, אם מדובר בספר מושקע במיוחד, זה כמו ילד).
בסיפור קצר לא פחות קשה. צריך לדעת לצמצם, צריך לדעת ולזרוע משפטים מלאי משמעות מדי פעם ורמזים מטרימים. לא קל, בהחלט לא קל.
אז, ציור זה קשה, מי כמוך יודעת, וכתיבה קשה לא פחות-מי כמוני יודעת.
שלומות ברכות – אני לרגע לא מזלזלת בחשיבותה של כתיבה, או בכמה עבודה, כשרון ונסיון היא דורשת, ואני בטוחה שלהיות סופר בארץ (ואולי בכל מקום בעולם) יכול מתסכל מאוד, מסיבות דומות לאלה של ציירי הקומיקס.
ה"השוואה" מתבססת על דבר אחד בלבד, והוא חלוקת התפקידים ביצירת הקומיקס בתעשיה העולמית. בחוברת סטנדרטית – ואני מקווה שמביני דבר יתקנו אותי אם אני טועה – יש בד"כ כותב אחד, פנסילר אחד, אינקר אחד, צובע אחד, ולטרר אחד (לטרינג היא התפקיד האחרון של הוספת הטקסטים, האפקטים הכתובים והבלונים לאמנות הגמורה). כלומר, אדם אחד שאחראי על הכתיבה, וארבעה שאחראים על הבאת התסריט לחוברת קומיקס גמורה. אם לקוח מחפש אמן בודד שיעשה לו קומיקס מהתסריט, האמן הזה למעשה יעשה עבודה שלרוב עושים ארבעה אנשים – יותר (במובן הכי טכני) מאשר הכותב.
הבנתי, תודה רבה על ההסבר!
מאמר מעניין מאד. כמה הערות:
אני תסריטאי במקצועי. אני רוצה לכתוב קומיקס. אני יכול לנסות לצייר בעצמי אבל זה נוגד את כל הרעיון של קומיקס כמדיה שיתופית. הפנסילר, אינקר, צבע, לטרר והכותב עושים כל אחד בדיוק את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. אפשר לעשות את זה גם אחרת אבל הביצוע (שהוא הדבר החשוב באמת ולא הרעיון) ייצא פחות מוצלח. כל הרעיון במדיה שיתופית היא להכיר במגבלות של עצמך.
אם קוראים את ההקדמות באוגדנים השונים אפשר ללמוד שבדרך כלל שיתוף הפעולה מתחיל כיוזמה משותפת של מאייר וכותב.
המקצועות שלנו אינם כמו רפואת שיניים או ניתוחים פלסטיים או סנדלרות. כשטרומן קפוטה, וניצ'קה יירופייב או דוסטוייבסקי כתבו את היצירות שלהם הם לא ציפו לתמורה כלכלית. הם פעלו מתוך דחף אחר. כנ"ל לגבי ציירים. אז נכון שאנחנו אמנים יותר תעשייתיים אבל אנחנו צריכים להיזהר שלא להפוך לטכנאי מילים ומהנדסי קווים.
את מניחה ששיתוף פעולה פירושו ניתוק של המאייר מתהליך הכתיבה. זאת הנחה שאין לה בסיס. הסיפור שנוצר כתוצאה מדיאלוג בין כותב למאייר הוא לא של זה או של זה בדיוק כמו שהאיור המוגמר לא שייך יותר לאינקר מלפנסילר.
ודבר אחרון והחמור ביותר בעיניי, את חוטאת במה שאת מתרעמת נגדו: המחשבה שמישהו לוקח את האמנות שלך כמובנת מאליה. שמישהו חושב שאת מוציאה עמודי קומיקס מושקעים כלאחר יד. אין דרך לפרש את ההתייחסות שלך לעבודתו של הכותב כ- "פנינה ספרותית" אלא כצינית. בכל הענווה שבי אני מבקש להזכיר לך שהפנינה היא משהו שנוצר יש כמעט מאין: היא מתחילה בתור גרגיר אבק, לובשת עליה שכבות שכבות ורק אז הופכת לפנינה. וזה לוקח זמן והרבה הרבה עבודה, שאגב, אף אחד לא שילם לצדפה עליה.