Englishכן, אין ספק שהחל משלוש מילים מתחרזות זה כבר ממש מחליא.
הציור של היום, שהיה אמור להיות של אתמול, צויר בכלל בשבוע שעבר בהשראת קומיקס שקניתי לפני שבועיים – World of Warcraft, שהיה אחת החוויות הנהדרות שהיו לי מקומיקס בזמן האחרון. העלילה היתה פשוטה, הדמויות היו רדודות כמו בריכת ילדים וקונפליקטים נפתרו ביחס הפוך למורכבותם: קרב-נסיון בין גלדיאטורים: חמישה עמודים; המלחמה על נשמתו המיוסרת של דרואיד שבור-לב: שני פאנלים.
ועם כל זאת, כל עמוד היה עמוס ב-AWESOME ב-Awe הידיעה. הכל היה כיף כל כך, עם אקשן ברמה עולמית ודינמיות דרמטית קיצונית בהבעות פנים, תנועות גוף, הצבות, קומפוזיציה ואפקטים. זו בדיוק הסיבה שהתחלתי לצייר קומיקס: הפאן הטהור הזה, שלא מנסה להעביר מסרים, להתחכם או להוציא את הקורא עם חוויה רגשית מטלטלת. בחיאת. לפעמים כל מה שצריך זה שלושה לוחמים [נאים] vs. העולם.
אולי אני משוחדת בתור ציירת, אבל לדעתי בקומיקס מהסוג הזה האמנות משחקת תפקיד משמעותי יותר מהכתיבה. גם יכולות הסטוריטלינג וגם הסגנון של המאייר צריכים להיות מתאימים לז'אנר ולהביא אותו למיצוי, והאינקר והצובע צריכים לחזק את העבודה שלו, ולודו לולאבי, הצייר של וורקראפט, כאילו נולד בשביל לצייר את הקומיקס הזה. הסגנון שלו הוא שילוב בין קומיקס אמריקאי למנגה יפנית, בדומה לג'ו מדורירה שהיה האמן הנערץ עליי בתחילת דרכי, ובהתחשב באופי העולם של וורקראפט, זה בדיוק הסגנון המתאים. אדיר מהחיים, כיפי, לא חושש להקצין ולעוות בשביל למקסם את המגניבות. באוסף הראשון (גליונות 1-7 אני חושבת) גם האינקר והצובע עושים עבודה פנטסטית, ותופסים את העולם הצבעוני והעשיר הזה בדיוק כפי שהוא אמור להראות. לצערי ממבט חטוף בגליונות הבאים נראה ששניהם הוחלפו, או שכרתו להם יד אחת, או אונה, והדיו והצבע רק מחסירים מהעבודה המצוינת של לולאבי.
בכל מקרה, לכל מי שמחפש זריקת אדרנלין שמקורה בטקסט וציורים, אני חושבת שזו יופי של בחירה. ולמי שלא, תסתפקו בקשקושון:
כן. מאדוריירה היה גם דוגמא לחיקוי ולימוד גם בשבילי, לפחות עד שהוא החליט שלשחק בפלייסטיישן יותר מגניב מלצייר את BattleChasers. (מישהו/יא יודע/ת איך זה נגמר בכלל? בהנחה שזה המשיך מעבר לחוברת 7).
אבל היום, התגבשה אצלי מין סלידה לעודף הצבע באיורים שלו ואני רואה בקישור של לודו לולאבי, שהוא זורם עם אותו קו מוגזם שאת מאוד אוהבת, אבל אותי הוא קצת "מעייף". אולי לא המילה הנכונה, אבל שיהיה.
בשנים האחרונות אני עוקב אחרי סדרת מנגה מדהימה של הירוקאי סאמורה שנקראת Blade Of The Immortal שמאויירת רק בעיפרון ודיו, שחור לבן, מלבד הכריכות. ולדעתי פשוט מדהימה מבחינת הארט והסיפור, שלא לדבר על דמויות בעלות אופי שעובר התפתחות וגדילה ככל שמתקדמים עם העלילה. עצם העובדה שהארט נשאר ברמת העיפרון או הדיו, ברמת גימור גבוהה, לדעתי פחות מעייפת את העין ומצליחה לפקס את הקורא לחלקים בפאנלים שסאמורה רוצה שתראה. הוא גם מצליח ליצור הפרדה יפה בין הרקע לדמויות באופן שאינו מבלבל למרות שהכל בגווני אפור/שחור/לבן.
ממליץ בחום.
לגבי הקשקושון של היום, אהבתי את הדינמיות הברוטאלית ואולי כי אני קורא רק קומיקס אחד בימינו, והוא מנגה, חסרים לי הספיד ליינס שאני רגיל לראות ואיזו הטייה אלכסונית של הפריים שהיפנים אוהבים לתת כדי להוסיף לדינימיות, אבל זה ניתן לוויכוח. הדמות מגניבה ונראה כאילו היא לא קשורה לנשק שהיא מניפה. אולי היא לקחה אותו מהאוייב במטרה למעוך לו ת'ראש (אני מקווה שהאוייב זה שרק, כי זה בדיוק מה שמגיע לו. מהסרט השני כבר).
מקווה שתקחי את הזמן לצבוע אותו ולהעלות שוב.
נ.ב.: שמח לראות שכמעט כל הדפים, אם לא כולם, עלו שוב לאוויר. המדריכים והשיטות שלך עוזרות לי כל פעם מחדש, שלא לדבר על המברשות של פטרי שהורדתי לאחרונה. אשמח אם תעבירי את התודה שלי אליו.
שיהיה שבוע מצויין.
האמת, אני מתביישת לומר שלא קראתי את Battle Chasers אף פעם, ועכשיו כבר אי אפשר להשיג אותו.
אני מבינה את העייפות של העין, ובאמת לא יודעת אם הייתי יכולה לקרוא יותר מדי קומיקס שמצויר בסגנון הזה. אבל לעולם של וורקראפט הוא מושלם לדעתי.
נ.ב.
אם אתה מוצא לינקים שבורים או עמודים ספציפיים חסרים, אשמח אם תפנה את תשומת לבי. לא עברתי על כל הבלוג בשביל לבדוק שהכל נמצא.
אח. קיוויתי כל כך הרבה זמן שתגעי קצת בנושא של וורקראפט, ולו רק כי הוא קרוב ללבי [מצביעה על טבעת הנישואין], ואני שמחה שאת נהנית מהקומיקס; לצערי אני לא חולקת את דעתך עליו – בעניין הכיף הדבילי זו באמת שאלה של העדפה וגם לא כזו שצריך לדסקס בבלוג על קומיקס, אבל האמת היא שמה שעייף אותי טוטאלית שם היה הארט. לודו לאלאביי (אני תמיד ביטאתי את זה כמו שמבטאים "שיר ערש" באנגלית) עושה עבודה כל כך מופרעת עם הקומפוזיציות, זויות המצלמה והצבעים, שבכנות – לפעמים פשוט לא הבנתי מה קורה בפריים, או אפילו בכפולה. זו הייתה חוויה אמנותית ויזואלית, אבל בתור דרך לספר סיפור היא הייתה בלתי נסבלת.
דווקא הסיפור השני, Ashbringer, סובל מכל מה שאת פחות אוהבת: קצת עומק רגשי, סיפור עם נגיעה של שברון לב, טרגדיה. הוא גם שיאו (או מיצויו) של הסיפור שאני הכי אוהבת בכל וורלד אוף וורקראפט – הסיפור הנהדר, הטרגי ושובר הלב של צלבני הארגמן. וכן, בקומיקס הוא מועבר באופן הרבה פחות פרוע מהארט המתפרץ של לאלאביי, ובסגנון שאני הרבה יותר אוהבת (למרות נטייתו הקלה למאנגה). בצד שלי מעניין לראות שדווקא לאמנית שאני מעריכה כל כך יש טעם שונה לחלוטין משלי. God likes versatility.
אשר לקשקושון: האלה הפסיכוטית הזו, וארבע שנים במשחק, גורמות לי לקשר מאד את הבחורצ'יק לוורלד אוף וורקראפט. האמת היא שעכשיו כשאני מסתכלת עליו אני לא בטוחה אם זה גבר או אישה – נראה שיש לה חזה, אבל הפנים גבריות (או שמא זו רק הבעת הזעם הכללית של מישהו בדרגה 1 שרוצה למלוך בסטורמווינד?) הקומפוזיציה נעימה ונמרצת בעיני, יש איזון נכון בין מינימליזם לפרטים (בדיוק כדי לתת רושם מפורט ועשיר בלי להיות שום דבר חוץ מנקי ויפה) והדבר היחיד שחסר לי הוא אולי עוד קצת הצללות מהסוג הכתמי, כי משהו שם מרגיש טיפה קווי מדי. אה, ואני אוהבת את השיער. איחוד התלתלים שם הוא כמעט אלפונס מוחה, ויושב גם הוא נהדר עם המראה הנקי.
(לא אמרנו שנפילת הבלוג עשתה לך חשק למלא אותו שוב? אני מעודדת במרץ מהיציע)
גם אני ביטאתי את זה בהתחלה לאלביי, אבל מהבלוג שלו מתקבל הרושם שהוא דובר צרפתית, ונראה לי שבהגיה צרפתית זה יותר לולאבי. כך או כך זה שם משפחה חמוד.
אני אנסה את Ashbringer אם את אומרת שהוא מוצלח; אין לי שום התנגדות עקרונית לעומק רגשי או עלילה טרגית, כל עוד הם כתובים ומצוירים היטב. ואני חושבת שהשוני בטעמים שלנו משתקף גם בסוג משחקי התפקידים שאנחנו נמשכות אליהם, במיוחד בהקשר הזה =)
זו אכן בחורה, אפילו אותה אחת מהקשקוש השבועי הקודם. אבל יש לה אנרגיות מאוד יאנגיות, במיוחד בזמן קרב, אז דוקא מסתדר שהרושם הראשוני הוא של בחורצ'יק.
אל תביני לא נכון – Ashbringer לא רע, אבל הוא רחוק מלהיות יצירת מופת. מעניין אותי לשמוע מה דעתך עליו ועל הארט שלו, בכל מקרה – ואני מסכימה איתך בעניין ההתאמה בין ההעדפות שלנו (במשחקים ובסיפורים).
אשר לגברת בציור, אם היא היפהפיה הפראית מהמיני-קמפיין מו"ד שלך, הייתי טיפה מעדנת את הפנים. אנרגיות יאנגיות זה יופי (אמרה סטודנטית הפנג-שואי לשעבר) אבל שפת הגוף (והאלה הקומפנסטיבית) מעבירים אותן יפה; חבל לי לוותר על הנשיות והיופי שלה בנוסף.
וואו, אני ממש מרגיש הפעם לא בבית עם כל הדיבורים המקצועיים האלה על איור.
בכל מקרה, אני חושב שהגודל של האלה מוגזם ומזכיר בכך את הארט של פיינל פנטזי.
🙂
הארט של פיינל פנטזי מגיע גם מהמקום הזה של הגזמה פנטסטית יפנית, אז זה מתאים. אבל אני חושבת שהאלה לא מתקרבת אפילו לפרופורציות המגוחכות של החרב של קלאוד…
I saw a lecture a couple of months ago by Kolby Jukes (character modeler extraordinaire) during which he talked about Joe Mad (he called him like his signature which I found wierd) – and how strange it was to hear his childhood idol on the phone asking for him to work on some contract. Kolby said he would go into fanboy gushing mode often. A-ha! So that's what Joe's up to lately – art directing Darksiders which is what younglings call a "video game". Why he ever thought it would be a good idea to abandon us loyal Battle Chasers fans I'd never know. The world and characters he created for that series were pure gold.
I wonder Aviv, have you played World of Warcraft too? And are you strictly fantasy, being put off by the scifi nature of Starcraft? Because the second game is coming out in a few weeks, and I cannot begin to imagine the terror it's cinematics would inflict upon the world
הרבה קוראים לו ג'ו מאד, זה כנראה "שם התעשיה" שלו או משהו. ואני מבינה את ההתלהבות שבלקבל הצעת עבודה מהאמן הנערץ עליך, זה די נהדר =)
לא שיחקתי World of Warcraft. הזמן המעט שיש לי יקר, ואני חוששת שאם אתחיל יהיה לי קשה לשמור על סדרי עדיפויות. אני הרבה יותר פנטזי מאשר מד"ב, ובזמן שאני בטוחה שהסינמטיקס של סטארקראפט יהיו מרשימים כמו כל סינמטיקס מאת בליזארד, הם פחות מעניינים אותי מאשר וורקראפט.
ממש תנוחה דומה להפליא:
http://www.steveargyle.com/?cmd=gallery_ext&art_id=242