בלון דיבור

קמתי הבוקר עצמאית, בעזרת קרניה הבוהקות של השמש הלונדונית שהבליחו לשבע שניות מבעד למסך העננים. כשסובבתי את הראש לבדוק מה השעה ומתי באמת צריך לקום, נחרדתי לגלות שכבר עשרה לאחת בצהריים. בדיקה נוספת גילתה שהשעון הפסיק לעבוד בעשרה לאחת בלילה, לא צלצל ולכן פספסתי את ארוחת הבוקר. אין דבר, עוד יהיו הזדמנויות לאכול נקניקיה, חביתה, בייקון, עגבניה מבושלת וחזיר צלוי עם תפוח בפה.

במקום כל זה קפצתי לסופרמרקט המקומי, שזה תמיד נחמד, וקניתי קרואסון ושקית "מיקס בריאות" עם פירות יבשים ופיצוחים למיניהם. אני לא יודעת אם זה בגלל שהם בריטים כאן או בגלל שזה אמור להיות מיקס בריאות, אבל אף אחד מהאגוזים לא היה קלוי, מטוגן או מומלח אפילו קצת, והיחידים שהיו עשויים ליהנות מהם היו הסנאים בפארק, וגם זה בגלל שהם לא מכירים שום דבר טוב יותר. אנקדוטת סופר מרקט: מעל מעבר השוקולדים והעוגיות היה שלט גדול "Stocking Stuffers", ובמשך שניות ארוכות שכחתי שכריסמס מתקרב, וחשבתי שזו אזהרה לשומרות משקל.

אני מצוננת להפליא, שזה רק מתבקש, בגלל שבמהלך השבועיים שלפני הנסיעה עשיתי מאמצים על-אנושיים להתרחק מכל וירוס, בקטריה ופטריה חשודה (שלושת הגורמים לכל מחלה מלבד זאבת, כפי שאנחנו יודעים). אבל לא אתן לדבר שכזה לעצור בעדי, והיום אזרתי אומץ והלכתי שוב לפרימארק, הפעם צולחת את התורים ומתנגחת בערמות האנשים שנהרו לשם. תאי המדידה שלהם מנוהלים בקפדנות של בנק בריטי, והתור הוא מחיר ש(כמעט) שווה לשלם בשביל להכנס לתא מרווח, עם שתי מראות, הרבה ווים ומושב קטן, ובלי אנשים אחרים שמזיזים מדי פעם את הוילון כי הם טפשים מכדי לבדוק אם יש רגליים מתתיו. קניתי מיליון בגדים, בעיקר פריטי יום-יום שכאלה שעולים שם פאונד בודד עד ארבעה (בין חמישה לעשרים וחמישה ש"ח), וסימנתי וי על הקווסט הזה. אגב, לאבד כפפה בודדת ואז לקנות זוג כפפות ולגלות שאחת מהן פגומה זה אחד הדברים הכי משביעי רצון שיש.

אחרי שזרקתי את השקית במלון יצאתי שוב, הפעם לכיוון כנסיית סנט פול. ביציאה מהאנדרגראונד היתה מסעדת מזון מהיר יפני חמודה לאללה, Itsu שמה, שמכינה הכל מראש במגשי פלסטיק עם כל מה שצריך בזעיר אנפין: מעט ווסאבי, בקבוקון הכי חמוד של סויה, שלושה עלי ג'ינג'ר והכל מסודר בגאומטריה עילאית.

סנט פול מרשימה מאוד, אבל לטעמי בעיקר מבחוץ. הגעתי קצת לפני תפילת הערב, אז לא התאפשר להכנס לרוב הקתדרלה ונאלצתי להסתפק רק באחת מהזרועות שלה, שהרשימה אותי פחות מכנסיות ברומא, למשל, או למיטב זכרוני גם בפריז. ה-Even Song נשמע כמו משהו קסום ומופלא אז נשארתי להקשיב, אבל אחרי שיר מקהלה מדכא אחד הכומר (או איש דת כלשהו, אני לא יודעת איך הנוצרים האלה קוראים להם) התחיל לדבר על…לא יודעת, דברי דת כאלה או אחרים, והחלטתי לוותר על העונג.

בשבע וחצי בערב, אחרי חצי פיינט ופישנצ'יפס באיזה פאב בדרך למגדל לונדון, יצא סיור London Walk בעקבות ג'ק המרטש. ככל הסיורים של החברה, הוא היה מרתק, ובמקרה הזה גם מחריד למדי: הרוצח היה נוראי, התפאורה היתה עגומה, ותמיד משעשע לראות איך "הוליווד" הופכת את התקופה הויקטוריאנית לרומנטית ונהדרת, כשכל כך הרבה ממנה היה, מטפורית ומילולית, קקי.

מחר מתחיל TAM, וכבר היום כשאספתי את תג השם שלי למטרת זירוז ההרשמה נוכחתי שוב לגלות כמה לבביים האנשים שאחראים על הכנס. הובטח לי שמחר אפשר יהיה להתמנגל כבר משעות הבוקר המוקדמות, ואני רק מקווה שישאר לי קול לדבר בו. כרגע אני נעה בין צרוד-סקסי-בריטי ל"אלוהים אדירים, הצפרדע הזו נראית כמעט אנושית!"

כאן אביב ("It's A-Viv. I'm from Israel") אור, לונדון.

הפוסט הזה נכתב בתאריך שבת, 16 באוקטובר, 2010 בשעה 1:30 תחת הקטגוריות כללי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.