בלון דיבור

כן, אין ספק שהחל משלוש מילים מתחרזות זה כבר ממש מחליא.

הציור של היום, שהיה אמור להיות של אתמול, צויר בכלל בשבוע שעבר בהשראת קומיקס שקניתי לפני שבועיים – World of Warcraft, שהיה אחת החוויות הנהדרות שהיו לי מקומיקס בזמן האחרון. העלילה היתה פשוטה, הדמויות היו רדודות כמו בריכת ילדים וקונפליקטים נפתרו ביחס הפוך למורכבותם: קרב-נסיון בין גלדיאטורים: חמישה עמודים; המלחמה על נשמתו המיוסרת של דרואיד שבור-לב: שני פאנלים.

ועם כל זאת, כל עמוד היה עמוס ב-AWESOME ב-Awe הידיעה. הכל היה כיף כל כך, עם אקשן ברמה עולמית ודינמיות דרמטית קיצונית בהבעות פנים, תנועות גוף, הצבות, קומפוזיציה ואפקטים. זו בדיוק הסיבה שהתחלתי לצייר קומיקס: הפאן הטהור הזה, שלא מנסה להעביר מסרים, להתחכם או להוציא את הקורא עם חוויה רגשית מטלטלת. בחיאת. לפעמים כל מה שצריך זה שלושה לוחמים [נאים] vs. העולם.

אולי אני משוחדת בתור ציירת, אבל לדעתי בקומיקס מהסוג הזה האמנות משחקת תפקיד משמעותי יותר מהכתיבה. גם יכולות הסטוריטלינג וגם הסגנון של המאייר צריכים להיות מתאימים לז'אנר ולהביא אותו למיצוי, והאינקר והצובע צריכים לחזק את העבודה שלו, ולודו לולאבי, הצייר של וורקראפט, כאילו נולד בשביל לצייר את הקומיקס הזה. הסגנון שלו הוא שילוב בין קומיקס אמריקאי למנגה יפנית, בדומה לג'ו מדורירה שהיה האמן הנערץ עליי בתחילת דרכי, ובהתחשב באופי העולם של וורקראפט, זה בדיוק הסגנון המתאים. אדיר מהחיים, כיפי, לא חושש להקצין ולעוות בשביל למקסם את המגניבות. באוסף הראשון (גליונות 1-7 אני חושבת) גם האינקר והצובע עושים עבודה פנטסטית, ותופסים את העולם הצבעוני והעשיר הזה בדיוק כפי שהוא אמור להראות. לצערי ממבט חטוף בגליונות הבאים נראה ששניהם הוחלפו, או שכרתו להם יד אחת, או אונה, והדיו והצבע רק מחסירים מהעבודה המצוינת של לולאבי.

בכל מקרה, לכל מי שמחפש זריקת אדרנלין שמקורה בטקסט וציורים, אני חושבת שזו יופי של בחירה. ולמי שלא, תסתפקו בקשקושון:

אם להיות כנה, הקשקושון הזה צויר קצת אחרי יום ראשון שעבר. רציתי להעלות אותו במהלך השבוע כדי להראות שאני אמנם עושה דברים (!), אבל אז עלה הפוסט על ערב ספקנים בפאב ולא רציתי להוריד אותו עם פוסט אחר. אז זו קצת רמאות, אבל לא יותר מדי, כי הפעם הוא בצבע מלא…ועם רקע! סוג של!

הספקנים, הרציונליסטים וחובבי החשיבה הביקורתית והאלכוהול שביניכם, נתראה ביום שני!

יאפ.

אחרי יום עבודה, שיעור צרפתית ופרק של דוקטור הו הגיע איכשהו 12 בלילה, אז ביקשתי מערן שיתן לי רעיון לציור זריז. הוא נתן לי שלוש אופציות, והדבר הטבעי לעשות היה לשלב את כולן. מי שמצליח לנחש מה הן היו מקבל אספקת אגוזים לשנה.

פרנק פרזטה, אחד מאמני הפנטזיה המוכרים והמוערכים, נפטר ביום בגיל 82. גם מי שלא מכיר את השם ראה כמעט בוודאי את העבודות שלו, וכנראה כל מי שמצייר בז'אנר הפנטזיה הושפע מפרזטה ישירות או בעקיפין.

זו המחווה הקטנה שלי לאמן מהגדולים בתחום.

התחלתי לראות דוקטור הו רק לפני שבועיים-שלושה ואני כבר פאנגירל. להגנתי יאמר שמאוד קל לחבב את הסדרה.