בלון דיבור

באופן כמעט בלתי יאומן הגעתי לשדה התעופה לוטון בלי בעיות, כל עוד לא מתייחסים לסחיבת שתי מזודות ברחבי האנדרגראונד כבעיה (למה, בשם כל מה שטוב, יש גרם מדרגות עולה, אם אחרי עשרה מטרים יש אותו מספר מדרגות בירידה?). אמנם בבידוק הבטחוני הראשון דייל הקרקע הנחמד טען שאני לא מופיעה על הטיסה, אבל אפילו זה נפתר בלי הרבה בעיות, ותמיד נחמד לשמוע שאחרי בירור מסתבר שאני לא מהווה בעיה בטיחותית.

בשדה התעופה הצלחתי להפטר מכל הפאונדים שנשארו לי בעזרת קרואסון, קפה, עותק של 1984 ושני תפוחים: כל המרכיבים לארוחת בוקר מזינה. משם והלאה לא אירע שום דבר מרגש עד לגל החום שתקף אותנו בחריץ הצר שבין פתח המטוס לשרוול שמוביל לשדה התעופה הממוזג, שהזכיר לכולנו מאיפה הגענו ולאן אנחנו חוזרים. ברצינות שניה, לא סוף אוקטובר עכשיו? What is נסגרing עם ה-weather הזה?

סליחה, נראה שאני עדיין חווה תסמיני גמילה.

במילה אחת, היה מצוין. חזרתי עם שלל רב, בין השאר תליון קרמיקה עם המילה "Skeptic" שהיה יקר להחריד אבל זה בסדר כי הוא מעשה ידיה של אחת ה-skepchickיות וזה נחשב תמיכה בקהילה (זה היה בין "Skeptic" ל"Nom nom nom", אבל לצערי הרב השני היה על רקע ירוק-דשא שלא ממש הולך עם כלום) וה-Geek Calendar, לוח שנה של גיקים מפורסמים בתמונות ממש מוצלחות (ההכנסות הולכות למלחמה שמתנהלת בבריטניה נגד חוק הוצאת הדיבה העקום שלהם; רואים? תמיכה בקהילה).

יצאתי גם עם מספר תובנות חשובות:

• לטמפרטורה נמוכה יש קשר ישיר לחוש אופנתי. כשחם כל הזמן, צריך להתלבט בין גופיה לחולצה קצרה. כשקר, אין ברירה אלא לבצע עוד ועוד בחירות בגדים עבור כל שכבת לבוש, והאימון משפר יכולות, שאולי אפילו טמועות באופן טבעי בגנים האנגלו-סקסיים-ברטוניים-קלטיים-גרמאניים-לא יודעת אילו עוד שבטים השתלטו שם בתחילת ימי הביניים כי לא התעמקתי מספיק בחלק הזה של המוזיאון הבריטי. בנוסף, בגדים משפיעים באופן ברור על הרושם הכללי, כי אחוז בלתי סביר מהבריטים היו נאים מאוד.
• לטמפרטורה נמוכה יש קשר ישיר לכתיבת בלוגים. זה לא קשה: קר בחוץ, חוזרים לחדר במלון, חוששים להפעיל את התנור המשונה כי נראה שהוא יגרום למיטה להתלקח, מדליקים את המחשב כמקור חום, ואם הוא כבר על הברכיים, אז כותבים.
• בארץ חם נורא.

ובנוסף:

• גם אחרי 6 שנים, כשאני לובשת מעיל עם כותפות, אני עדיין נלחצת כשאני מציצה מעל כתף שמאל ואין שם כומתה.

בהתבסס על סעיף #2, ובהנחה שמתישהו באמת יתחיל כאן הסתיו, אני מקווה לכתוב קצת יותר. מסתבר שלכתוב בלוג זה נחמד.

שיהיה סוף שבוע סתוי ונעים, ונפגש בסאב-וויי,
אביב

יום אחרון. הייתי נחושה בדעתי לנצל אותו עד תום, והשכמתי לקום עם עלות החמה, בסביבות שמונה בבוקר. שום דבר לא השתבש עם השעון המעורר, להפתעתי הרבה, ואחרי ארוחת בוקר אנגלית שטעמה הזכיר במעורפל פופקורן של קולנוע (מה שאולי רומז לכמות המלח והחמאה שהיו בכל דבר) יצאתי לכיוון הייד פארק.

חציתי את הפארק לאורכו, נהנית מסנאי-ענק ועורבי-ענק ענקיים שנקרו בדרכי, וכשהגעתי לקצה זה היה חצי שעה לפני שמוזיאון הטבע נפתח, אז ישבתי ורשמתי את הפינה האסיאתית של הפסל לזכרו של אלברט. (תמונות ורישומים שיצאו מספיק שווים להעלאה יועלו בהמשך.)

ביקרתי במוזיאון הטבע (Natural History Museum) כשהייתי בת 12 בערך, ואהבתי אותו נורא. חשבתי שהיום, כשאני יודעת דבר או שניים יותר, יהיה מעניין לחזור. אז בהחלט היה מעניין, ותמיד נחמד לראות שלדי דינוזואורים ודגמים של חיות פלאפיות, אבל מה ששכחתי ב-14 השנים שחלפו מהביקור הקודם, הוא שהמוזיאון די מוכוון לילדים: הוא מלא בהפעלות והמחשות, ובעיקר, ובכן, ילדים. אז בזריזות ביקרתי בכל החלקים החשובים, הצצתי ברפליקה של השלד של לוסי, ראיתי טי-רקס אנימטרוני שואג על ילדים שמחים (שמחתי בעצמי שבני אדם ודינוזאורים לא חיו ביחד אף פעם, למרות שיש שטוענים שכן), בהיתי בשלדי לויתנים בעיניים פעורות (הם ענקיים. ענקיים!) והצלחתי לעצור בעצמי מלקנות בובה פרוותית של טריצרטופס.

בהמשך רציתי לבקר בשוק קמדן, ופארק ריג'נט נראה כמו דרך טובה להגיע אליו. ראשית קניתי סנדויץ' בסאב-וויי, עם חזה הודו, האם, בקר, עגבניות, חסה ורוטב חרדל-דבש. סאב-וויי הוא החבר הטוב החדש שלי, ואני מקווה שהסניף ההוא שראיתי בבן-יהודה עדיין פעיל, כי יש סיכוי שאני עוברת לגור לידו. התהלכתי בפארק ריג'נט המקסים, על כל סנאיו, ברווזיו, ברבוריו והציפורים המוזרות עם הנוצות על הרגליים שעושות רעש של שלשלאות מתכת נופלות, ולקראת סוף המסלול התחיל לרדת גשם. חמישה ימים לא ירד גשם, והוא מתחיל בדיוק כשאין שום מקום להסתתר תחתיו.

הגעתי כנראה לאזור הכללי של קמדן כשגיליתי שהמפה שלי נחתכת קצת דרומה לו, אז תעיתי קצת רטובה, אבודה ולחלוטין בלי שום קפה, עד שמצאתי באורח פלא את קו 27 שלקחתי לפני כמה ימים לאזור שוק קמדן. כמו הפיה הטובה, או כוכב הצפון, או דימוי מיתולוגי אחר שנוטים לעקוב אחריו בשביל למצוא את השביל ביער, לקחתי את הקו תחנה אחת, ונחתתי בדיוק על השוק.

שוק האורוות של קמדן הוא חמוד למדי, מלא בחנויות שהן העתקים כמעט מדויקים של אותם חמישה אבטיפוסים: בגדי לוליטה\דומינטריקס גותית, טי-שירטים, אביזרים, תיקים ושטויות רוחניות שמדיפות ריח מחליא של קטורת. יש סיכוי שאלה אותן חמש חנויות, מסודרות באופן כזה שאתה חושב שאתה מגיע לחנות חדשה בכל פעם. בגלל הדמיון בין החנויות והפתלתלות של האורוות ביליתי שם פי שניים ממה שצריך, אבל בסוף הצלחתי להתחמק, בעיקר בזכות דוכני האוכל שקל יותר לזכור. יום אחד אני אקנה שמלה גותית, but it is not this day.

יצאתי מהשוק בארבע, ועד שבע, אז מתחיל סיורלונדון האחרון שלי להפעם, לא היה לי הרבה מה לעשות. חזרתי למלון בשביל להתחיל לארוז ולכתוב את מה שאתם קוראים עכשיו, ובקרוב אצא לשתות את החצי-פיינט האחרון, לדרוך בפעם האחרונה על אבני הדרך הלונדוניות ולהפרד מהמבטא הפנטסטי הזה שנראה שכולם כאן כל כך מוצלחים בו.

מחר בערב אני בארץ, ואתחיל לתכנן את הטיול הבא שיקרה אולי עוד שנה. הצעות ליעדים יתקבלו בשמחה משולבת בתסכול.

Cheerio,
אביב

כשתהיו שם, נסו את Sherlock's Fine Ale.

בפרק #3 של עלילות אביב והשעון המעורר: אתמול בשעת לילה מאוחרת וידאתי שהשעון מראה את השעה הנכונה, כיוונתי אותו היטב לשמונה וחצי בבוקר, וידאתי שנשמע תקתוק שמעיד על פעולה תקינה, ואז שכחתי להרים את הצ'ופצ'יק שמפעיל את הצלצול והתעוררתי היום באחת-עשרה.

פספסתי עוד ארוחת בוקר במלון ואת הסיור בסמטאותיה האפלות והויקטוריאניות של לונדון, אבל יצאתי מיד לקובנט גארדן בשביל לוודא שלא פספסתי שם שום דבר חשוב ואז למוזיאון הבריטי. לא יודעת מי המליץ כאן לא ללכת אליו, אבל הייתי בו לפני כמה שנים, והייתי בו שוב עכשיו, והוא פשוט פנטסטי. הפעם התעמקתי בעיקר בימי הביניים המוקדמים, ובחיי, יש שם דברים מדהימים. כלי נשק, תכשיטים, כלי זכוכית, כלי אוכל, והכי כיף – ערימות של אוצר שנמצאו במקומות שונים באנגליה, חלקן ע"י אנשים מן הישוב שסתם הסתובבו עם גלאי המתכות שלהם. איזה יום מצוין זה, כשאתה מוצא אוצר ויקינגי חבוי? הכיתובים ליד ארונות התצוגה פירטו את כל מה שנמצא בכל תיבת אוצר כזו, ולמי שבתחום, זה נשמע בדיוק כמו שה"מ מקריא את תכולת תיבת האוצר שהשקחנים מצאו במערת הדרקון.

בדרך החוצה עברתי דרך החדר המצרי, ובמקום לנסות להתמודד עם עשרות התיירים שהתלהבו מהמומיות באמצע, הסתובבתי מסביב. אהבתי במיוחד את הפסלים הקטנים האלה, שלפחות מנקודת מבט מודרנית נראים הומוריסטים ביותר.

הפתיעה אותי תצוגת המומיות של חיות מחמד. אני יכולה להבין לחנוט חתול, אבל דג?..לפעמים זה נראה כאילו יותר מטקס שימור מסורתי, זה היה סוג של הפעלות לילדים לשעות הפנאי. אגב, בהמשך היום גם מומיות של תנין קטן וצלופח, אבל זה באמת כבר היה מוזר מדי.

כרגע נראה שאנסה איזה סיורלונדון אחר רק בשביל להרגיש שניצלתי את הערב, ואז אולי אקפוץ לפאב שרלוק הולמס ואנסה את "המנה החביבה על ווטסון".

אה! כמעט שכחתי את החדשות החשובות ביותר מכנס TAM: זה היה אמנם מצער לאללה שסטיבן פריי לא יכל להגיע, אבל מסתבר שהסיבה לכך היא שהוא נמצא בצילומי הסרט הבא של שרלוק הולמס! באמת שאם יש דרך אחת שהסרט יכול להיות טוב יותר, זה אם ישימו בו את סטיבן פריי. אני רק מאוד מקווה שהשני בסדרה לא יסבול מאותה תסמונת בה לקו שודדי הקריביים.

מי יתן ושעונכם המעורר ירים צ'ופצ'יקו באויר לעד,
אביב

בפרק 2 בסדרת "מה ישתבש הבוקר", לא קיבלתי את צלצול ההשכמה שביקשתי מהאיש הנחמד בדלפק. לשמחתי דאגתי אתמול בלילה שהבטריה תחובר עם השעון המעורר באופן שיגרום לפעולתו התקינה, והוא העיר אותי בזמן בשביל להגיע ליום הראשון של TAM לונדון.

כתבתי על כל ההרצאות באתר של ספק סביר, ואין צורך לחזור עליהן שוב (גוגל גם כועס כשעושים את זה), אז אם מעניין אתכם, אתם מוזמנים לקרוא עליהן שם.

בנימה קצת יותר אישית, היה ממש נחמד. המקום מאוד מרשים, ומאכלס כ-800 איש בלי בעיה (ובכן, בכל החצי האחורי של האולם אי אפשר לראות כמעט את הדובר, אבל תמיד יש זוית למסך אחד לפחות). נפלא לראות כל כך הרבה אנשים בגילאים שונים ומארצות שונות נפגשים במקום אחד למטרה משותפת, וחבל לי שככל הנראה לא יצא לי לדבר אפילו עם עשירית מהם במהלך היומיים הקצרים של הכנס.

ריצ'רד וויזמן, פסיכולוג בריטי שחוקר את כל התופעות המעניינות והמוזרות אצל בני אדם, מנחה את הכנס ומכניס כמה דקות של הומור בין כל הרצאה, והוא פשוט נהדר. טים מינצ'ין, לעומתו, קצת אכזב אותי, כי עד כמה שהוא אלוהי מאחורי פסנתר, כשהוא מתחיל לדבר באופן ספונטני הוא מגמגם, בולע מילים ולא ברור באופן כללי. אני מניחה שאפשר להאשים את השעה המאוחרת, אבל זה גם לגמרי בסדר להיות מצוין במשהו ולא כל כך טוב בדברים אחרים. זה אפילו endearing, במידת מה. מחר בצהריים יוקרן ראיון מצולם מראש בו הוא מראיין את סטיבן פריי (שלצערי הכביר לא יכל להגיע בסוף), ויהיה מעניין לראות איך הוא יעמוד במשימה הזו.

בנימה קצת יותר גשמית, הקפה של הבוקר ואחר הצהריים היה מוצלח, באולם עם שולחנות-עמידה ספורים שפחות או יותר מכריח אותך להסתובב ולהתמנגל קצת, וארוחת הצהריים ממש הפתיעה אותי לטובה, עם כל מיני finger foods שנראו פשוטים מרחוק אבל התבררו כטעימים מאוד מקרוב (כולל crab cakes! אף פעם לא אכלתי, והם נהדרים. ובכן, אולי לא בשביל הסרטנים). הדובדבן שבקצפת (סלחו לי על הפאן) הוא הקינוחים: הם היו חביבים מאוד בעצמם, אבל נהניתי בעיקר מהנונשלנטיות שבה הוגשו קינוחים חלביים וקפה אחרי ארוחה בשרית; כל כך מוזר שזו הפעם הראשונה שאני במלון fancy שמאפשר את זה.

כבר מאוחר לאללה ומחר עוד יום ארוך שבתקווה אתעורר כראוי בתחילתו, אז לילה טוב!

אביב