בלון דיבור

(נכתב ע"י ערן אבירם)

לפני כמה זמן הצעתם מגוון סטריפים שלא הכרתי, והתחלתי לבחון אותם אחד-אחד. מינוס כבר תפס פוסט משלו, והתכוונתי להתייחס באופן אישי לכל אחד מהבאים, אלא שהסתבר שזה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי. בקלות פסלתי אותם כלא מעניינים, אחד-אחד =)

xkcd הוא כנראה החמוד מביניהם, אבל לא סוחף אותי מרגלי, ולפעמים ההומור הגיקי יותר מדי גיקי. חוץ מזה סגנון הציור מפריע לי, הכל קטן מדי. לא נכנס לפייבורטים.

Diesel Sweeties מעולם לא עשה לי את זה, ולא יתחיל עכשיו.

Dinosaur Comics עובד על אותו סוג הומור כמו Future Friends – התמונות נשארות זהות, ורק הטקסט משתנה – אלא שהראשון ארוך ומייגע (בעיני), בזמן שהשני קצר ונוצר בידי הגולשים. לא נכנס לי לפייבורטים.

Anomaly, באתר Hyper Death Babies, חמוד, אבל לא נכנס לפייבורטים.

Three Panel Soul יותר מדי אלטרנטיבי ו-"נועז" (כלומר פשוט שחור ולא ברור מדי) לטעמי. לא נכנס, בטח שלא.

Lucid TV ממש מזכיר חלק מהקודמים, במיוחד Anomaly. בעצם, כולם די דומים זה לזה בסופו של דבר, עם כמעט אותו סגנון הומור אפילו.
אולי אני אליטיסטי מדי, מחפש רק את יוצאי הדופן והמוזרים? אולי הרגישות שלי נמוכה בזמן האחרון, ואני לא מבחין בהבדלים הדקים, משייך גם את המשעשעים עם הפחות-משעשעים?
meh, ואולי זה פשוט לא מצחיק אותי במיוחד. אני רוצה יותר תחכום מזה.

נותר עדיין לבדיקה: כל מה שכאן.

סטריפים אולטרא-ארוכים שצריך לקרוא:
Starslip Crisis, כי זה מתפרסם באלף מקומות וזה נראה חמוד, ויש לו את זה והיוזמה מצאה חן בעיני.
Schlock Mercenaries, כי כל מני אנשים אומרים שצריך, אפילו שעיצוב הדמויות נראה בעיני בעעעה.
Mega Tokyo, כי כולם אומרים שצריך, אפילו שהוא ארוך כמו ההיסטוריה האנושית עצמה, והשחור-לבן שלו דהוי כל כך שזה בעצם אפור-לבן-לא-מספיק-ברור-לעין.

נ.ב.: הרבה סטריפים התחבבו עלי בסופו של דבר רק לאחר קריאה ארוכה יחסית, כשהסתבר שיש בהם יותר תחכום ממה שנראה על פניו. למשל Fanboys או Goblins, שבהתחלה נראו לי מעט משעשעים לכל היותר. האם אני טועה גם לגבי מי מהסטריפים כאן? הרגישו חופשי לתקן אותי.

רק אתמול יצא לי לקנות את הקומיקס הזה, מאת אסף חנוכה ואתגר קרת. למזלי שמעתי הרבה על קיומו אבל שום דבר על העלילה שלו, כך שמהעמוד הראשון היא באה לי בהפתעה וטוב שכך. העלילה של "פיצריה קמיקזה", שככל הנראה מבוססת על "הקייטנה של קנלר" מאת אתגר קרת, הזויה כבר מההתחלה, וממשיכה באוירה חלומית/מסוייטת-צינית/מתוקה כיאה לסיפורים של קרת.

האמנות, בשחור-לבן-כסוף, היא לא ממש כוס התה שלי אבל משתלבת היטב עם סגנון הסיפור: הכל די סטטי ונותן תחושה של סיפור בצילומים, ועם הקריינות התמידית של המספר, זה פחות או יותר מה שמרגישים לאורך הספר. לפעמים זה מעניין ואפילו מרגש, ולפעמים אתה מרגיש שאלה הבעיות של מישהו אחר. אסף חנוכה מציג בעמוד שלו בבמה חדשה פרק מתוך הספר, להתרשמותכם, אבל ראו הוזהרתם: זה קצת פוגע בהפתעה-מהעמוד-הראשון שהזכרתי.

הבאסה הגדולה ב"פיצריה קמיקזה" היא שהוא פשוט קצר. זה חסרון של כל קומיקס, שבמספר עמודים מצויירים נכנסת עשירית מהסיפור שהיה נכנס באותו מספר עמודים כתובים, אבל כאן, עם 100 עמודים שנקראים בכעשרים דקות, זה בולט יותר. אולי הבעיה היא בקצב העלילה, שמתחיל איטי, נעשה זריז ומפוזר יותר לקראת השיא, ובסוף מתפזר במהירות-על ומשאיר את הקורא עם הרבה רגשות שונים שלא הונחו במקומם כמו שצריך.

למרות המהירות בה "פיצריה קמיקזה" נגמר ונדחף למדף ה-has-beens, הוא עדיין קריאה מעניינת. אם אתם מתלבטים בנוגע ליחס תמורה/עלות, הרשו לי לציין בפניכם את דוכני צומת ספרים בדיזנגוף סנטר, שם הוא (וספרים רבים אחרים) נמכר ב-19.90 ש"ח, שלחלוטין מבטלים את הלבטים האלה.

כדרך עבור שנינו להתחמק מעבודה, אביתר שולח לי דומאות משעשעות במיוחד מ-Cyanide and Happiness, אחד מהפייבוריטים של ערן. זה קומיקס מבריק. הוא זורק רעיונות חולניים, לפעמים מנותקים אחד מהשני לחלוטין, מסיים בדרך כלל במשהו שגורם לך לבכות, וכל העסק מצחיק רצח.

מדי פעם היוצרים מרשים לעצמם לשבור את הקיר הרביעי, וסטריפ 462 הוא דוגמה מופלאה לכך. זו לא רק שבירה של הקיר בין קומיקס לקורא, אלא גם עירוב מבריק של תופעות אינטרנט שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. כל כך הרבה קירות שבורים.

(נכתב ע"י ערן אבירם)

הטירה של שלגיה נכבשה בידי צבאות גובלינים. היפיפה הנרדמת והנסיך המקסים שלה כמעט נרצחו בידי מתנקשים מכושפים. הזאב הגדול והרע נלחם על חייו מול אלפי יצורי שאול. ארץ האגדות הולכת קיבינימט, וגיבורי האגדות עצמם – הפייבלס – לא מבינים מי לעזאזל עומד מאחורי ההתקפה המחרידה והמתמשכת, או מה לעזאזל עושים עכשיו. ארץ אחרי ארץ נופלת לצבאותיו של ה-Adversary, האויב הלא נודע, והאימפריה רק הולכת ומתחזקת. אצילים, נסיכות, פיות וגיבורים מוצאים עצמם מגורשים מביתם ונמלטים על חייהם, פליטים חסרי בית.

אבל מספרים שיש עולם אחר.

המשך…

Ctrl Alt Del התחיל לפני כמה סטריפים קו עלילה שנראה עלילתי במיוחד ומסקרן. הוא מתחיל כאן (התיקון הודות ל-Poke), כשאית'ן נופל על לוקאס עם רעיון פסיכוטי חדש (וכובע מתאים), אבל בניגוד לרוב הרעיונות שלו, הוא לא ננטש כשאית'ן רואה משהו נוצץ, אלא ממשיך בינתיים באופן די איתן (הא הא). מומלץ להציץ.

 את we3 של גרנט מוריסון רכשתי לפני כמה וכמה חודשים בהמלצת המוכר, על אף שהצצה מהירה בחוברת לא ממש עשתה לי חשק. הספר מספר סיפור שלם בשלושה חלקים, אבל לא הייתי מנחשת את זה לפי העובי שלו, שהעלים אותו בין שאר האוגדנים הבריאים שלי והביא לכך שמצאתי אותו רק היום, אחרי שהתשתי את כל מאגרי קריאת-האוטובוס שלי. we3 נקרא במהלך נסיעת אוטובוס אחת, תוך סלידה.

העלילה הקצרה עוקבת אחרי שלושה בעלי חיים מבויתים ששופצרו היטב, למדו לדבר קצת, נדחפו לתוך חליפות שריון רובוטיות ותפקדו כנשק הדור שלישי (ולהלן השם weapon 3), עד שלממשלה נמאס, ורקסי, מיצי ובאן-באן היו חייבים להמלט על נפשם. כששיחזרתי את חוויית הקריאה מאוחר יותר לא הצלחתי למצוא שום דבר פגום בסיפור עצמו. הוא היה קצת קצר אבל מילא את רוחב היריעה די בסדר, וארנב בחליפת שריון ורודה זה תמיד רעיון מבורך. לא, במבט לאחור נראה שחוסר ההנאה נבע בעיקר מהאיור, וספציפית מה-storytelling, האמנות החמקמקה של לספר בסיפור בציורים. הספר מלא בבחירות אמנותיות שהן באופן מובהק מאגניבות, אלא שהאמן (או הכותב, תלוי עד כמה התסריט הלך רחוק בהכתבת הויזואל) לא דאג שהן יהיו גם קריאות ויתמכו בעלילה במקום רק לנקר עיניים. ואני מתכוונת לניקור באופן מילולי למדיי. דוגמה בולטת אחת היא זוג עמודים (spread) שמלא ב-36 פאנלים ריבועיים, שמראים התרחשויות שונות מתוך מצלמות בטחון. למרות הרתיעה הראשונית אני מוכנה לקבל את זה בשביל האפקט הדרמטי. מה שאני פחות סובלנית כלפיו הוא עוד שני זוגות עמודים כאלה – בסך הכל 108 פאנלים זהים בגודלם, שמראים התרחשויות קטנות ולא-ברורות ובאופן כללי פשוט מעצבנים נורא. את אותה התרחשות בדיוק אפשר היה להציג בשלושה עד חמישה פאנלים שהיו יכולים להיות – בביצוע זהיר ונכון – דרמטיים באותה המידה ומרגיזים הרבה פחות.

עוד אפקט מציק הוא הדיבור של בעלי החיים. אני מקבלת את זה שחיות מחמד לא יכולות ללמוד את השפה האנגלית במלואה, אבל זה מתיש לקרוא חוברת שחצי מהדיאלוגים בה נראים ככה:
IS GUD. IS BE WARM. GUD DOG
BOSS FIX TAIL. EAT. GRASS
וכו'. בהתחלה זה חמוד, אבל בחייאת, lolcats זה במקום אחר.

נראה שחיות בגוף רובוטי זה לא תמיד מתכון בטוח להצלחה, ובמיוחד לא בידיהם של כותבים ומאיירים שמשוכנעים בהכרח שמאגניב = טוב. משוואה שכן מתקיימת, אגב, עם ארנבים בחליפת שריון ורודה.