בלון דיבור

ביום שבת בערב העברתי בפסטיבל הקומיקס סדנה בנושא "אופי ורגש". במקור ערן אביאני היה אמור להעביר את הסדנה הזו, אבל לו"ז הפסטיבל היה בערפל ממש עד הרגע האחרון, ובסוף היא נפלה לו בדיוק בזמן לא מתאים – כפי שניתן היה לצפות (אם יש משהו שניתן לסמוך עליו בחיים, הרי זהו חוק מרפי).

עבר די הרבה זמן מהפעם האחרונה שהעברתי סדנה בפסטיבל. למעשה, אני חושבת שהקודמת היתה סדנה על עיצוב דמויות באייקון (פסטיבל למדע בדיוני, פנטזיה ומשחקי תפקידים) של לפני שלוש שנים, ומעניין לראות את ההבדלים בקהל שמגיע לסדנאות איור וקומיקס בשני האירועים, במיוחד מבחינת גילאים: באייקון הגיל הממוצע בסדנה שלי היה גבוה בהרבה מזה שבפסטיבל הקומיקס.

חזרתי להציץ בתוכניית הפסטיבל שזה עתה הסתיים, וגיליתי שמלבד סדנה או שתיים (אחת מהן היא כיתת תלת-אמן בת חמש שעות, ואם מישהו מהקוראים היה בה אשמח לשמוע רשמים מאירוע שכזה) שמיועדות לנוער ולבוגרים, רוב הסדנאות הוגדרו לילדים ולנוער, וחלקן אפילו "לילדים בגיל 8-12". לא מדובר רק בסדנאות שהנושא שלהן הוא "ילדותי" בהגדרה, אלא נושאים שכל אמן קומיקס צריך לדעת, כמו פרספקטיבה, גוף בתנועה, הבעות פנים וכו'.

ההגדרה הזו יוצרת מעגל: התוכניה מייעדת את הסדנה לילדים –> המנחה מכין תכנים מראש עבור ילדים, או לחילופין מעביר תכנים כלליים בצורה שמתאימה יותר לילדים –> הסדנה מתקבעת בתור "סדנה לילדים", וככה היא תשאר גם בשנה הבאה. אפילו אם המנחה מצליח להעביר סדנה שיכולה להעשיר ילדים ומבוגרים כאחד, מעטים המבוגרים שייכנסו לסדנה שמוגדרת "8-12".

התוצאה היא שגם באירוע הגדול ביותר בשנה שמוקדש לקומיקס, אין ליוצרי קומיקס בוגרים מבחר של סדנאות שהם יכולים להכנס אליהן. זה מעלה שאלת ביצה ותרנגולת: האם המארגנים בחרו לא לשלב תכנים כאלה בפסטיבל כי הם לא מאמינים שיהיה להם קהל, או שהיו נסיונות להציע סדנאות לבוגרים בעבר ואנשים פשוט לא הגיעו אליהן? אני לא מכירה את הסטוריית פסטיבל הקומיקס טוב מספיק בשביל לתת תשובה, ואני גם לא מאשימה אף אחד – לא את המארגנים ולא את הקהל. אולי הבעיה נובעת מהגישה שעדיין יש כלפי קומיקס בארץ, שמשייכת אותו יותר לילדים מאשר למבוגרים. אולי זה נכון במיוחד כלפי ציור קומיקס, שכנראה צריך להיות ממש אינפנטיל בשביל לעסוק בו =)

קצת על הסדנה עצמה

התחלתי – כמו כל מדריך שיצא מקורס הדרכה צה"לי ראוי – בהדגמת תכלית, או: למה צריך הבעות בקומיקס. חזרתי על משפט זהה כמה פעמים, כל פעם באינטונציה שונה, ועם הבעות ותנועות גוף אחרות, ועל אף שאני לא שחקנית גדולה היה ברור שהתחושה שונה לחלוטין בכל פעם. בקומיקס, בהעדר יכולת לשחק עם אינטונציה וקול, אנחנו יכולים להביע רגשות באמצעות הפנים והגוף של הדמויות שלנו.

התחלתי מציור זריז של פנים, עם הסבר קצר על החלוקה והמיקומים של תווי הפנים השונים וממש בזריזות על ההבדלים בין פני גבר לפני אישה. בסדנאות מסוג כזה אני תמיד מתלבטת כמה להתעמק בבסיס (ציור תלת מימדי, פרופורציות של הפנים והגוף, זוויות שונות, איך ניגשים בכלל לציור דמות). הרי אם הייתי מלמדת ציור נכון ומעמיק של הפנים הייתי מנצלת את רוב השעה ורבע של הסדנה, בלי להגיע בכלל לנושא האמיתי שלה. כפתרון השארתי את הפנים הבסיסיים על הלוח למי שירצה להעתיק אותם, והזמנתי את אחד הילדים לצייר הבעה אחת, כדי להראות שלא חייבים תואר באמנות בשביל לתפוס את הרגש בפנים האנושיים.

הקו המנחה לאורך כל הסדנה – וזה משהו שאני חוזרת עליו הרבה – הוא שהבעות פנים וגוף הן משהו שכולנו יודעים לזהות ולבצע באופן טבעי, ולהעביר אותן לציור זה אינטואיטיבי כמעט. כל מה שצריך זה דמיון וכמה כללי עזר (כשרון משחק קל שבקלים עוזר, ואצל ילדים זה בא טבעי).

על אף העדר הקול והתנועה, קומיקס נותן לנו חופש לעשות כל מיני דברים שהמציאות לא תומכת בהם, ועולם הרגשות וההבעות מלא בכאלה: החל מעשן שיוצא מהאזניים כשממש כועסים, דרך לבבות קטנים מסביב לראש מאוהב ועד לסימנים הייחודיים מהקומיקס והאנימציה היפנים.

אחרי זמן קצר לציור הבעות פנים המשכנו להבעות של הגוף כולו, וכאן שוב היה צורך להתמודד עם נושא עצום ברמת פני השטח בלבד. התחלתי עם הדגמה של רגשות בעזרת אנשי מקל, כדי להראות שוב שכל אחד יכול לצייר, ואז הדגמתי איך אני בונה דמות, החל מקו התנועה, דרך שלד קווי העזר ועד ל"ציפוי" בשרירים ובבגדים. אם רק היה לי יותר זמן הייתי מרחיבה קצת מעבר למשפט הסתום "אנחנו לא עשויים מנייר, וצריך לזכור שכל חלק בגוף הוא תלת-מימדי, עם נפח".

תמיד לפני שאני מעבירה סדנאות כאלה אני חוששת שאין לי מספיק מה לומר, וכל מה שאוכל לעשות הוא לתת לכולם לצייר כאוות נפשם; איכשהו תמיד עשר דקות לפני הסוף אני מנסה לדחוס את כל הדברים שעוד אפשר להגיד בנושא, ועוד מסקנה אחרונה, רק סיכום קצר, ועוד ממש שתי מילים, והערה, ותודה רבה אני מקווה שנהנתם!

רק כשיצאתי מהסדנה גיליתי שהכותרת שלה היא "אופי ורגש", לעומת "הבעה ורגש" שהיה לי בראש. אם הייתי זוכרת את השם הנכון הייתי מעבירה סדנה מעט שונה. אבל לא בהרבה.

אביב

עריכה: ערן אביאני העלה לבלוג של קומיקום את ההתרשמות שלו מהפסטיבל ומהסדנה שהעביר, על ציור גוף בתנועה.

בוקר טוב,

בשעה טובה יש אתר ותכניה לפסטיבל, אם כי שמעתי ממקורות יודעי-דבר שלא הכל סגור 100% ודברים עוד יכולים לזוז ולהשתנות. הסדנה של ערן אביאני ביום שבת בערב, למשל, החליפה מנחה ועכשיו אני מעבירה אותה.

הפסטיבל יתקיים כבכול שנה בסינמטק בתל-אביב בתאריכים 19-22 באוגוסט. מגוון חוברות קומיקס חדשות יוצעו למכירה ברחבת הסינמטק בשעות הערב, וכנראה אעשה שם סיבוב לפני או אחרי הסדנה בשבת בשביל לראות אם יש משהו מעניין.

אם אתם לא רוצים לחכות עד לפסטיבל, שתי חוברות חדשות מושקות כבר ביום שישי הקרוב (ה-14) בקומיקס וירקות: פלאפלמן 4 של דורית מיה-גור ועוזי 4 של נמרוד רשף. בהשקה הקודמת חולקו כדורי פלאפל; שמעתי שהפעם מובטחת בירה קרה מהחבית, בנוסף לחתימות וציורים משני היוצרים.

אביב

קראתי לאחרונה הודעה של מישהו שחיפש אמן קומיקס לפרוייקט משותף. לא אצטט במדויק, אבל הוא סיפר שיש לו רעיון לקומיקס שמתבשל כבר שנים, הוא סיים לכתוב את התסריט לחוברת הראשונה, ועכשיו הוא מחפש צייר שיעזור לו להביא את החלום שלו לידי הגשמה. היה לו כמובן חזון ויזואלי לגבי הפרוייקט, ולכן פרסם אוסף דוגמאות לאיזה סגנון ציור הוא מחפש, ביניהן אסטריקס ("ברמה של אסטריקס גם יספיק" זה בכל זאת ציטוט שהייתי חייבת להביא מהמקור), המשחק המצויר "אי הקופים" ופוסטר מהסרט הרקולס של דיסני. אחרי בירורים פיננסיים של קוראים אחרים הוא הסביר שכשזה יהפוך להיות להיט, הרווחים יתחלקו בינו ובין האמן 50-50, וכמובן שהאמן צריך שתהיה לו אהבה לסיפור ולרעיון, רצון והתלהבות, והכסף כבר יבוא טבעית.

האינסטינקט הראשוני שלי היה להתרגז מאוד. אני מציירת קומיקס פה ושם, ואני במקרה יודעת שלצייר עמוד אחד באיכות סבירה כולל צבע זה עניין של בערך יום עבודה מלא, במקרה הטוב. שכר המינימום ליום עבודה הוא 160 ש"ח (ולדעתי ציור קומיקס זו מלאכה שדורשת כשרון, נסיון, מחשבה והשקעה, שמגיע עליהם קצת יותר ממינימום), והנה מגיע מישהו ומצפה למצוא אמן קומיקס שיעשה לו חוברת של כ-20 עמודים כאלה, בחינם? זה חודש עבודה ללא תשלום! ההשוואות המקובלות לבעלי מקצוע אחרים עלו לי בראש: האם היית מצפה מקבלן בניה שישקיע חודש עבודה בגלל שיש לך רעיון ממש פגזי לבית מלון חדש, והרווחים יתחלקו ביניכם ברגע שיתחילו לזרום פנימה אורחים? אולי מנתח פלסטי יוכל רק לתקן לך את האף וכשתעשה דוגמן על הוא יקבל חצי מההכנסות? לא חסרות דוגמאות לשירותים שאנשים לא היו חולמים להשיג בחינם, אבל בכל זאת מגיעים לא אחת רעיונאים שמצפים לקבל אמנות ללא תשלום, וזה נראה להם הגיוני לחלוטין. זה מתסכל במיוחד כשמציצים רגע אל מחוץ לישראל, ומגלים ששם, כאשר לאזרח מן השורה יש רעיון שהוא רוצה להוציא לפועל, הוא מוצא את הכסף לשלם לאמן.

ואז עצרתי רגע וניסיתי לחשוב, מה בעצם כל כך מרגיז אותי?

לפני כשמונה-תשע שנים (אלוהים, איך הזמן עובר…) נרשמתי לאחד הפורומים הראשונים בארץ בנושא קומיקס. העליתי ציורים ועמודי קומיקס, קיבלתי ונתתי ביקורות ופידבקים, השתתפתי בדיונים בנושאים שקרובים אליי; היה אחלה. ואז פרסם מישהו שהוא מחפש אמני קומיקס שיצטרפו אליו לאיזה סטודיו שהוא מקים, ואולי מעניין אותי כי יש לי אחלה עבודות. תוך זמן קצר עשיתי פנסילינג לחוברת הראשונה של הסטודיו, והאינקר היה לא אחר מאשר ערן אביאני. אחרי חוברת אחת והרבה תכניות באויר הבנו שהסטודיו הזה לא הולך לשום מקום אבל שיתוף הפעולה בין שנינו דווקא כן, והתחלנו לעבוד על "ארינאה" תחת סטודיו קומיקום, הראשונה מתוך 6 חוברות שהוצאנו יחד. כל זה כנראה לא היה קורה אם לא היה נכנס מישהו לפורום קומיקס ומחפש אמנים, בלי תשלום מראש, רק מתוך אהבה משותפת לתחום.

למה הרגיזה אותי ההודעה של הבחור הזה, כשאני בעצמי חייבת חלק נרחב מהנסיון וההכרה שלי בארץ להודעה דומה? בגלל הגישה.

כשקראתי את ההודעה הראשונה שלו ואת תגובותיו לשאלות הגולשים, לא קיבלתי תחושה של "אנחנו ביחד בזה" או "פרוייקט משותף שיתרום לכולנו". קיבלתי את התחושה "הרעיון שלי שווה זהב, ואני מצפה שאמנים יעמדו בתור בשביל לקחת בו חלק". נראה לי שהרבה יזמים מהסוג הזה לא מבינים בכלל את כמות ההשקעה שנדרשת מאמן קומיקס, אפילו ה"מחפף" ביותר, ומרגישים שכל אמן כזה יצהל להזדמנות לקבל סיפור טוב לידיים ולהציג את העבודה שלו לראווה. לא אחת, הפניות מלוות בהבטחות בסגנון "זה יופץ לקהל רחב ואתה תתפרסם" או "זו תוספת מעולה לפורטפוליו", בהנחה שאלה מניעים מספיקים לכל אמן לעשות בחינם עבודה שראוי לשלם עליה (אם לחזור לבעלי המקצוע האחרים, האם תצפו מרופא שיניים לעשות לכם יישור חינם, כי "אתם תשימו את הלפני והאחרי עם השם שלו במשרד, ועוברים שם מלא אנשים"?). אתם יודעים מה? בשביל שהאמנות שלי תתפרסם, או בשביל שהפורטפוליו שלי יזכה לגולת כותרת, אני חושבת שאני מעדיפה לעבוד על רעיון משלי. הוא אולי לא יהיה מבריק כמו הפנינה הספרותית שלכם, אבל הוא יהיה שלי, מה שאומר שאני אהנה לעבוד עליו וארגיש מחויבת אליו הרבה יותר מאשר רעיון של מישהו אחר, אפילו אחד מוצלח יותר. 

האם זה אומר שאין סיכוי לאנשים בעלי רעיון וחסרי כסף לראות את החלום שלהם מתגשם? לא. אני בהחלט חושבת שזה לגיטימי לחפש שותפות עם מישהו, אבל צריך לעשות את זה בגישה המתאימה:

• ראשית, יש להבהיר מראש ובענווה מי אתה ומה המטרות שלך, ובמיוחד את העובדה שהעבודה היא בשותפות וללא תשלום מראש. הכרזות בסגנון "זה הולך להיות הלהיט הבא! שווה לכם להצטרף כי אני כבר בדיונים עם אלכס רוס שיעשה לנו כריכה אלטרנטיבית לספר השני!!1" מתקבלות בד"כ בציניות, ומורידות משמעותית את אמינות הכותב.
• שנית, כדאי לכתוב כמה מילים על הז'אנר, האוירה והרעיון הכללי. אם יש כבר משהו כתוב אפשר בכיף לצרף מסמך או קישור, אבל לא לוותר על כמה מילים בגוף ההודעה. אם אמן הולך לקחת על עצמו פרוייקט ללא תמורה, הוא רוצה לדעת שזה לפחות תואם את טעמו הספרותי/אמנותי.
• שלישית, להשתדל להמעיט מאוד בדרישות איכות וסגנון. אם מישהו יפנה אליך ותרגיש שהיכולות שלו ממש לא תואמות את מה שאתה מחפש תוכל לסרב לו אישית בנימוס, אבל בתור התחלה לא כדאי לקפוץ מעל הפופיק ולצפות שרק הטובים ביותר יענו להודעה שלך. הטובים ביותר כנראה עובדים בשביל שכר כרגע.
• רביעית, עד כמה שהיוצר "נשוי" לרעיון שלו, שותפות עובדת הרבה יותר טוב כאשר לשני הצדדים יש השפעה על התוצר הסופי. יהיה קשה מאוד לשכנע אמן לתת מזמנו ומכשרונו, כשבעל הרעיון יושב בנחת ורק נותן הערות כדי שהתוצאה תראה בדיוק כמו החזון הגאוני שיש לו בראש.
• ולבסוף, כדאי לחשוב שוב על עניין ה-50-50. אין ספק שהרעיון והכתיבה הם חלק חשוב מאוד מאיכותו של המוצר הסופי, אבל גם ההשקעה העילאית ביותר בכתיבת עלילה, לא מגיעה לדעתי לזמן ולאנרגיות שישקיע אמן בודד שצריך לבצע את כל תפקידי איור הקומיקס: עפרון, אינק, צביעה, לטרינג. וזה עוד בהנחה שהיזם כתב תסריט לקומיקס, והאמן לא צריך לקחת סיפור קצר ולהפוך אותו לאחד.

אני לא חושבת שצריך לבטל אוטומטית כל פרוייקט שלא מציע תמורה מראש לאנשים שמשתתפים בו. אהבה לתחום, תקווה ומטרה משותפת מביאות לא מעט לתוצאות מעוררות השראה, שחוצבות את הדרך לפרוייקטים נוספים ואולי אפילו לתרבות ולתעשיה רציניות, שיאפשרו פרוייקטים כלכליים יותר. מה שחשוב הוא להציג את הדברים בכנות ובענווה, לרדת קצת מסולם האגו הגבוה, ולזכור שרק בגלל שמישהו אוהב לעשות משהו, לא אומר שהוא מוכן לעשות אותו בחינם וללא תנאים.

אביב