חודשיים וחצי לתוך הפרילנס ואני מרוצה להפליא, מלבד חשש ספציפי שבינתיים מתגשם: קשה לי מאוד להגדיר זמן שבו אני עובדת על פרוייקטים אישיים במקום עבודה ללקוחות, מה שהוביל בין השאר לשממה כאן בבלוג. תוך כמה שבועות בטח אוכל להתחיל להראות לפחות דברים מסוימים שעבדתי עליהם בזמן הזה, ובתקווה גם אכריח את עצמי לעבוד על דברים משלי, אבל בינתיים, כדי להפיג את השקט ולסלק את השיחים היבשים שמתגלגלים פה, הנה פוסט תחת קטגוריית "דיבורים", art not included.
מה שכן היה לי זמן אליו – בעיקר במהלך ארוחות, הפסקות קפה והשעות האלה שאני בעיקר בוהה במסך בלי יכולת נפשית או פיזית להרים את הוואקום – הוא צפיה במגוון סדרות שעלו על המסך האמריקאי לאחרונה (או שהתוודעתי אליהן רק לאחרונה). למתעניינים, הנה סקירה קצרה של דעותיי בנוגע אליהן. מי שכאן רק בשביל הציורים, יכול ללכת להסתכל בגלריה של
פטריק בראון. הוא אחלה.
בשנת 1963 אלקטרז נסגר באופן רשמי, וכל האסירים הורדו מהאי…אלא שזה לא מה שבאמת קרה. זה הרעיון הבסיסי מאחורי "אלקטרז", ובאופן מצער גם ציטוט די מדויק של הקריינות ברקע כתוביות הפתיחה, בקולו הפלאונתולוגי של סם ניל (כי הוא שיחק בפארק היורה; וכי הוא בן שישים וארבעה מיליון שנה). מסתבר שיום אחד כל האסירים והסוהרים נעלמו, ואיש אינו יודע לאן. חמישים שנה מאוחר יותר, הם מתחילים לחזור בכל מיני מקומות מפתיעים, וממשיכים לפשוע את אותם פשעים שהובילו אותם לאלקטרז מלכתחילה. בנוסף, משהו מסתורי גורם להם לעשות כל מיני דברים מסתוריים, וגורם לעורך לעבור לסצנה אחרת בדיוק כשמישהו שואל אותם "מי אמר לך לעשות את זה". סם ניל מנהל צוות שכנראה חוקר את העניין כבר חמישים שנה ועדיין לא הגיע לשום מסקנה רלוונטית, ולמזלם הם מוצאים שוטרת שהיא במקרה נכדה של אחד האסירים, וצייר קומיקס שהוא במקרה גם פרופסור שכתב ספרים רבים על אלקטרז, וגם במקרה הוגו מ"אבודים" וכרגע פחות או יותר הסיבה היחידה לא להפסיק לראות את הסדרה, וגם זה רק מחסדי העבר. אם זה בטעות ישתפר אני אשמח, אבל כרגע זה מרגיש כמו סתם סדרת משטרה – ולא אחת מוצלחת במיוחד – עם קטעי מוזיקה דרמטית שג'יי-ג'יי אברמס שותל כדי שנחשוב שעומד לקרות משהו חשוב.
אם הייתי צריכה להמר על יוצרים טלויזיוניים שיפיקו סדרת אימה מטרידה ומפתיעה, כנראה שהיוצרים של גלי לא היו הבחירה הראשונה שלי. אבל הם עשו את זה, והתוצאה…ובכן, קשה לתאר. אני עדיין לא יודעת מה אני חושבת על העונה הראשונה שנגמרה לפני כמה שבועות, כמו שלא הייתי בטוחה מה אני חושבת אחרי כל פרק ופרק, אבל זו בהחלט היתה חוויה שלא עוברים הרבה מול סדרת טלויזיה. תראו ותחליטו בעצמכם. רק למען השם, אל תראו את קטע הפתיחה לבד בחושך.
מיני-סדרה בריטית בת 3 פרקים של כ-45 דקות, שכל פרק בה מספר סיפור שונה, על עולם אחר. הקשר ביניהם הוא יותר תמתי מעלילתי, כשהתמה היא "הביטו איזה עתיד דיסטופי מזעזע צפוי לנו". ראיתי רק את שני הפרקים הראשונים, ובינתיים ההתרשמות שלי די אדישה: הסיפורים גורמים לך להרהר בעתיד הדיסטופי המזעזע שצפוי לנו, אבל לא בצורה יותר מדי מעניינת, ולא עם דמויות או שחקנים שתפסו אותי. מצד שני, שמעתי די הרבה ביקורות נלהבות ממנה מהרשת החברתית הקרובה אליי, אז אולי אני פספסתי משהו.
וולטר שרמן חזר מעירק עם נזק מוחי, שגורם לו להיות מצחיקול מוזר כזה (קרי: משוגע!!1), וגם עוזר לו למצוא כל דבר שמבקשים ממנו לחפש. אז עכשיו הוא מחפש דברים. והוא מצחיקול מוזר תוך כדי. אה, וג'ון (קינגפין) קופי מגרין מייל שם, הוא מנהל מסעדה בקצה העולם. זה כל מה שיש לי להגיד על הסדרה הזו אחרי 3 פרקים, ועדיין היא אחת מהפחות גרועות ברשימה.
"הפירמה" אמורה להיות המשך של הספר "הפירמה" של ג'ון גרישם, ומבוסס על הספר "הפירמה" של ג'ון גרישם. שהוא רב-מכר. כנראה שהיוצרים קיוו שהניים-דרופינג הזה יספיק להם, כי מעבר לו אין פה כלום: עורך דין אמיץ יוצא עם משפחתו מתכנית להגנת עדים, ובמקרה לוקח איזה קייס שבלא ידיעתו חשוב להרבה אנשים בחלונות הגבוהים, שממהרים לרדוף אחריו. עלילת הדרמה-מתח-קונספירציה הזו רלוונטית בערך לחמש דקות הראשונות והאחרונות של כל פרק. אחריהן מגיעה הכתובית "לפני חודשיים", ואנחנו מבלים את רוב הפרק בדרמה משפטית די משעממת, עם דמויות לא משכנעות ותיקים לא מעניינים. איפה דילן מקדרמוט כשצריך אותו.
שוטר צעיר, פיקח ובעל מגוון הבעות של קיאנו ריבס מגלה שהוא בן לשושלת גרים, שמסתבר שאחרי שסיימו לכתוב סיפורי אגדות עברו להלחם ביצורים מתוכן, שמסתובבים בינינו ומסתירים את זהותם האמיתית. בכל פרק אנחנו לומדים על יצור מופלא ומרושע חדש, דרך הספרים שהשאירה דודה גרים, ובעזרתו של איש-זאב מוזר אבל טוב לב. יכול להיות כאן פוטנציאל לסדרה כיפית בסגנון באפי, אבל כשכל הדמויות משעממות כמו הצד האחורי של בובת הקרטון של ספייק, הפוטנציאל הזה נמוג ביבבה חלושה של
בלוט-באד. שככה יהיה לי טוב, יש לה כבר וויקי.
ל-Leverage יש כבר ארבע עונות, אבל רק עכשיו גילינו אותה. היא סובבת חבורת גנבים מתוחכמים שהתקבצו יחד אחרי שלקוח עשיר דפק אותם באיזה ג'וב, ושמו להם למטרה לעזור לכל האנשים הקטנים שנדפקים ע"י המערכת ובעלי הממון. הדמויות נשלפו ברובן מתוך סט חלקי פלסטיק של סרטי עוקץ: ה-cat-burglar המוזרה, ה-pretty boy שנותן מכות (ולא אוהב אקדחים), ה-computer guy הליצן, הפתיינית מחליפת הזהויות והמנהיג הכריזמטי בעל העבר האפל. חלקן נשארות בתבנית ואפילו לא עושות אותה כמו שצריך (הפתיינית המתחפשת, למשל, נראית ונשמעת בדיוק אותו הדבר בכל זהות: מעצבנת), אבל חלקן מוצלחות והופכות את הסדרה מסתם One Case per Episode למשהו שדי נחמד לראות.
ד"ר קמרון מ"האוס" מגלה בפתח ביתה ילד שמסרה לאימוץ לפני שנים, שמסביר לה שהיא צאצאית של שלגיה והנסיך, והיא חייבת לבוא איתו לעיירה בה גדל כי רק היא יכולה להציל את כל הדמויות מהאגדות, שקללת המכשפה הרעה מחקה את זכרונן ושלחה אותן לחיות בעולם שלנו. זה מטופש להפליא, אין שם אף דמות שבאמת אכפת לי מה קורה איתה, מה היתה בעולם האגדות או מה היא עושה בעולם האמיתי, רוברט קרלייל מביך את עצמו שם בכל פרק, ועדיין אני לא מצליחה להביא את עצמי להפסיק לראות אותה.
Shameless האמריקאית מבוססת על הסדרה הבריטית שרצה כבר כמה עונות, והיא מתחילה עכשיו עונה שניה. היא עוקבת אחרי משפחה עניה עם אחד האבות הכי בזויים, פתטיים, נוראיים ומשעשעים בטלויזיה, ושישה ילדים שמגדלים את עצמם. דמויות מצוינות, יופי של שילוב בין הומור לדרמה, ותפקידים מצוינים של וויליאם ה. מייסי וג'ואן קיוזאק.
כנראה לאור ההצלחה של גלי, סמאש היא עוד סדרה מוזיקלית, אבל היא כבר סיימה את התיכון ומתמודדת עם חיי הבמה וההפקה בברודוויי. היה רק פרק אחד עכשיו, ובזמן שהעלילה והדמויות לא הפילו אותי, הקטעים מתוך מחזות הזמר היו די מרשימים וכיפיים, וקומודור "סטיב מקאפלינג" נורינגטון משחק בה כוריאוגרף. אז אני מתכוונת לתת לה הזדמנות.
ילד עם קשיי תקשורת קשים מקשקש מספרים במחברות שלו במשך 10 שנים, ורק בפרק הראשון של הסדרה אבא שלו מנסה להבין מה הם אומרים, ומגלה שהילד מצליח לחזות אירועים לפני שהם קורים. החרוז לא מכוון, זה רק צירוף מקרים. שודר רק פרק אחד בינתיים (הבא נזרק משום מה לאמצע מרץ), אבל הוא היה עשוי היטב ומסקרן מאוד, ומספרים שהאבא – אחד קיפר סאת'רלנד – עשה איזו סדרה מצליחה בעברו. נחכה למרץ.
תלמיד תיכון מתחיל לתעד את החיים שלו במצלמה; הוא ושני חברים מוצאים משהו שמעניק להם כוחות על, והסרט כולו הוא סוג של תיעוד מצולם של מה קורה להם (הבנתי שהז'אנר נקרא Found Footage). זה נשמע כמו פרוייקט המכשפה מבלייר, אבל זה בהחלט לא נופל לא לשעמום ולא לתחושת הורטיגו שלו, ולמעשה הוא אחד הסרטים הכי מוצלחים שראיתי לאחרונה. מאוד משכנע, עשוי היטב, עם שחקנים לא מוכרים אבל מוצלחים, והגימיק הצילומי עובד טוב, ולא מרגיש כמו גימיק. אגב, ראינו אותו חינם בזכות כרטיסים מהגרלה של
עין הדג, אז שוב תודה!
ראיתם סדרות או סרטים מוצלחים לאחרונה? ספרו לי בתגובות, בקרוב נגמרת העונה של הכל!
אביב