בלון דיבור

זה יום ראשון איפהשהוא.

כבר הראיתי אותו בפעולה, אבל הנה הוא מקרוב יותר: ג'וזף אוברשוס, דמות המהמר החייכן והערמומי שאני משחקת במערכת Warhammer Fantasy שערן מריץ לנו. אני אוהבת את השיטה כבר מהפעם הראשונה ששיחקנו בה: היא מעודדת יצירת דמויות מגניבות ומשחק דמות יצירתי, ויש לה אוירה שמשלבת דכאון ימי-ביניים עם התעסקויות נוראיות עם שדים ומאגיה שחורה, רקע שמעניין במיוחד לשחק בו דמות קלילה באופיה.

אם מעניין אותכם לדעת עוד על שיטת המשחק, אורי ליפשיץ כתב ביקורת מוצלחת. אם מעניין אותכם לדעת עוד על תהליך העבודה על הציור, עברו לקטע 41–כלומר…גללו למטה.

הדמות שלי מקמפיין מו"ד 4, שכבר הראיתי כמה פעמים בעבר.

היא גדלה כל כך מהר…ועכשיו היא עלתה לדרגה 11 והתחילה את "נתיב המופת", שהגיע עם החלפת מלתחה וגישה כללית לחיים.

באופן כמעט בלתי יאומן הגעתי לשדה התעופה לוטון בלי בעיות, כל עוד לא מתייחסים לסחיבת שתי מזודות ברחבי האנדרגראונד כבעיה (למה, בשם כל מה שטוב, יש גרם מדרגות עולה, אם אחרי עשרה מטרים יש אותו מספר מדרגות בירידה?). אמנם בבידוק הבטחוני הראשון דייל הקרקע הנחמד טען שאני לא מופיעה על הטיסה, אבל אפילו זה נפתר בלי הרבה בעיות, ותמיד נחמד לשמוע שאחרי בירור מסתבר שאני לא מהווה בעיה בטיחותית.

בשדה התעופה הצלחתי להפטר מכל הפאונדים שנשארו לי בעזרת קרואסון, קפה, עותק של 1984 ושני תפוחים: כל המרכיבים לארוחת בוקר מזינה. משם והלאה לא אירע שום דבר מרגש עד לגל החום שתקף אותנו בחריץ הצר שבין פתח המטוס לשרוול שמוביל לשדה התעופה הממוזג, שהזכיר לכולנו מאיפה הגענו ולאן אנחנו חוזרים. ברצינות שניה, לא סוף אוקטובר עכשיו? What is נסגרing עם ה-weather הזה?

סליחה, נראה שאני עדיין חווה תסמיני גמילה.

במילה אחת, היה מצוין. חזרתי עם שלל רב, בין השאר תליון קרמיקה עם המילה "Skeptic" שהיה יקר להחריד אבל זה בסדר כי הוא מעשה ידיה של אחת ה-skepchickיות וזה נחשב תמיכה בקהילה (זה היה בין "Skeptic" ל"Nom nom nom", אבל לצערי הרב השני היה על רקע ירוק-דשא שלא ממש הולך עם כלום) וה-Geek Calendar, לוח שנה של גיקים מפורסמים בתמונות ממש מוצלחות (ההכנסות הולכות למלחמה שמתנהלת בבריטניה נגד חוק הוצאת הדיבה העקום שלהם; רואים? תמיכה בקהילה).

יצאתי גם עם מספר תובנות חשובות:

• לטמפרטורה נמוכה יש קשר ישיר לחוש אופנתי. כשחם כל הזמן, צריך להתלבט בין גופיה לחולצה קצרה. כשקר, אין ברירה אלא לבצע עוד ועוד בחירות בגדים עבור כל שכבת לבוש, והאימון משפר יכולות, שאולי אפילו טמועות באופן טבעי בגנים האנגלו-סקסיים-ברטוניים-קלטיים-גרמאניים-לא יודעת אילו עוד שבטים השתלטו שם בתחילת ימי הביניים כי לא התעמקתי מספיק בחלק הזה של המוזיאון הבריטי. בנוסף, בגדים משפיעים באופן ברור על הרושם הכללי, כי אחוז בלתי סביר מהבריטים היו נאים מאוד.
• לטמפרטורה נמוכה יש קשר ישיר לכתיבת בלוגים. זה לא קשה: קר בחוץ, חוזרים לחדר במלון, חוששים להפעיל את התנור המשונה כי נראה שהוא יגרום למיטה להתלקח, מדליקים את המחשב כמקור חום, ואם הוא כבר על הברכיים, אז כותבים.
• בארץ חם נורא.

ובנוסף:

• גם אחרי 6 שנים, כשאני לובשת מעיל עם כותפות, אני עדיין נלחצת כשאני מציצה מעל כתף שמאל ואין שם כומתה.

בהתבסס על סעיף #2, ובהנחה שמתישהו באמת יתחיל כאן הסתיו, אני מקווה לכתוב קצת יותר. מסתבר שלכתוב בלוג זה נחמד.

שיהיה סוף שבוע סתוי ונעים, ונפגש בסאב-וויי,
אביב

יום אחרון. הייתי נחושה בדעתי לנצל אותו עד תום, והשכמתי לקום עם עלות החמה, בסביבות שמונה בבוקר. שום דבר לא השתבש עם השעון המעורר, להפתעתי הרבה, ואחרי ארוחת בוקר אנגלית שטעמה הזכיר במעורפל פופקורן של קולנוע (מה שאולי רומז לכמות המלח והחמאה שהיו בכל דבר) יצאתי לכיוון הייד פארק.

חציתי את הפארק לאורכו, נהנית מסנאי-ענק ועורבי-ענק ענקיים שנקרו בדרכי, וכשהגעתי לקצה זה היה חצי שעה לפני שמוזיאון הטבע נפתח, אז ישבתי ורשמתי את הפינה האסיאתית של הפסל לזכרו של אלברט. (תמונות ורישומים שיצאו מספיק שווים להעלאה יועלו בהמשך.)

ביקרתי במוזיאון הטבע (Natural History Museum) כשהייתי בת 12 בערך, ואהבתי אותו נורא. חשבתי שהיום, כשאני יודעת דבר או שניים יותר, יהיה מעניין לחזור. אז בהחלט היה מעניין, ותמיד נחמד לראות שלדי דינוזואורים ודגמים של חיות פלאפיות, אבל מה ששכחתי ב-14 השנים שחלפו מהביקור הקודם, הוא שהמוזיאון די מוכוון לילדים: הוא מלא בהפעלות והמחשות, ובעיקר, ובכן, ילדים. אז בזריזות ביקרתי בכל החלקים החשובים, הצצתי ברפליקה של השלד של לוסי, ראיתי טי-רקס אנימטרוני שואג על ילדים שמחים (שמחתי בעצמי שבני אדם ודינוזאורים לא חיו ביחד אף פעם, למרות שיש שטוענים שכן), בהיתי בשלדי לויתנים בעיניים פעורות (הם ענקיים. ענקיים!) והצלחתי לעצור בעצמי מלקנות בובה פרוותית של טריצרטופס.

בהמשך רציתי לבקר בשוק קמדן, ופארק ריג'נט נראה כמו דרך טובה להגיע אליו. ראשית קניתי סנדויץ' בסאב-וויי, עם חזה הודו, האם, בקר, עגבניות, חסה ורוטב חרדל-דבש. סאב-וויי הוא החבר הטוב החדש שלי, ואני מקווה שהסניף ההוא שראיתי בבן-יהודה עדיין פעיל, כי יש סיכוי שאני עוברת לגור לידו. התהלכתי בפארק ריג'נט המקסים, על כל סנאיו, ברווזיו, ברבוריו והציפורים המוזרות עם הנוצות על הרגליים שעושות רעש של שלשלאות מתכת נופלות, ולקראת סוף המסלול התחיל לרדת גשם. חמישה ימים לא ירד גשם, והוא מתחיל בדיוק כשאין שום מקום להסתתר תחתיו.

הגעתי כנראה לאזור הכללי של קמדן כשגיליתי שהמפה שלי נחתכת קצת דרומה לו, אז תעיתי קצת רטובה, אבודה ולחלוטין בלי שום קפה, עד שמצאתי באורח פלא את קו 27 שלקחתי לפני כמה ימים לאזור שוק קמדן. כמו הפיה הטובה, או כוכב הצפון, או דימוי מיתולוגי אחר שנוטים לעקוב אחריו בשביל למצוא את השביל ביער, לקחתי את הקו תחנה אחת, ונחתתי בדיוק על השוק.

שוק האורוות של קמדן הוא חמוד למדי, מלא בחנויות שהן העתקים כמעט מדויקים של אותם חמישה אבטיפוסים: בגדי לוליטה\דומינטריקס גותית, טי-שירטים, אביזרים, תיקים ושטויות רוחניות שמדיפות ריח מחליא של קטורת. יש סיכוי שאלה אותן חמש חנויות, מסודרות באופן כזה שאתה חושב שאתה מגיע לחנות חדשה בכל פעם. בגלל הדמיון בין החנויות והפתלתלות של האורוות ביליתי שם פי שניים ממה שצריך, אבל בסוף הצלחתי להתחמק, בעיקר בזכות דוכני האוכל שקל יותר לזכור. יום אחד אני אקנה שמלה גותית, but it is not this day.

יצאתי מהשוק בארבע, ועד שבע, אז מתחיל סיורלונדון האחרון שלי להפעם, לא היה לי הרבה מה לעשות. חזרתי למלון בשביל להתחיל לארוז ולכתוב את מה שאתם קוראים עכשיו, ובקרוב אצא לשתות את החצי-פיינט האחרון, לדרוך בפעם האחרונה על אבני הדרך הלונדוניות ולהפרד מהמבטא הפנטסטי הזה שנראה שכולם כאן כל כך מוצלחים בו.

מחר בערב אני בארץ, ואתחיל לתכנן את הטיול הבא שיקרה אולי עוד שנה. הצעות ליעדים יתקבלו בשמחה משולבת בתסכול.

Cheerio,
אביב

כשתהיו שם, נסו את Sherlock's Fine Ale.