בלון דיבור

אהלן,

לפי עידודכם ובקשתכם, אתחיל להעלות פוסטים מהתקופה האבודה חזרה לבלוג. אני מעלה אותם כמו פוסט חדש, אז סליחה מראש לכל מי שאטריד את ה-RSS שלו בעשרים ומשהו פוסטים לא-באמת-חדשים.

המון תודה לאורי ליפשיץ ששלח לי קובץ טקסט מסיבי של כמעט שנה שלמה של פוסטים מקורא ה-RSS שלו. הידד לטכנולוגיה ולחברים!

יום טוב,
אביב

כפי שחלקכם ודאי שם לב, בלון דיבור היה מושבת כמעט לשבוע עקב פריצה. זה היה כנראה חלק מגל פריצות אנטי-ישראלי בעקבות המשט, כי העמוד הראשי הציג במשך יומיים-שלושה תמונות של דגל טורקיה שעבר התעללות בפילטרים של פוטושופ, עם כתובות נגד ישראל.

לקחתי את הכל די בקלות בהתחלה, בעיקר בגלל שתיבת הג'ימייל שלי – שנפרצה גם, וכנראה משם הגיע הפורץ לפרטי ההתחברות לשרת – חזרה לידיי די מהר. הללו את גוגל! בהתחלה אפילו חשבתי להעלות צילום מסך של מה שהיה העמוד הראשי באתר ביומיים האלה ולהשתעשע על חשבון יכולות העיצוב של הפורץ, אבל ככל שעבר זמן הבנתי שאני לוקחת את זה הרבה יותר קשה ממה שנראה לי בהתחלה.

לפני שאפילו ידעתי מה קורה בשרת עצמו (הייתי צריכה לשלוח צילומים של טופס חתום, תעודת הזהות ואח"כ הדרכון שלי בשביל שחברת האחסון תאמין שזו אני) והאם הפורץ רק שינה את העמוד הראשי או גם שיחק לי עם קבצים, כבר הרגשתי, אפשר לומר, מחוללת. זו תיבת המייל שלי. זה האתר שלי. הם אמנם אי שם באינטרנט הגדול, אבל לא ציפיתי שמישהו מלבדי ייכנס אליהם. זו אולי השוואה מוגזמת, אבל זה מרגיש קצת כמו אונס. מישהו זר חדר לחלל האישי שלי. ולא רק זה, הוא גם שינה אותו כדי שיציג מסרים של שנאה, שלא יכולתי להסיר במשך יומיים בגלל ביורוקרטיה.

למזלי היה לי גיבוי של רוב העיצוב והתוכן של האתר, אבל כפי שאתם יכולים לראות, בערך ארבעה חודשים של פוסטים ותגובות אבדו. ידיד שלי (תברך גוגל את נשמתו) שלח לי את הכל בטקסט מתוך קורא ה-RSS שלו, אבל מרגיש לי מזויף להעלות מחדש פוסטים ישנים. אולי מתישהו אעשה את זה, כשכל העניין יהיה קצת רחוק יותר.

אתם מכירים את התחושה, כשעובדים על איזה קובץ – ציור, טקסט, קוד, מה שלא יהיה, משקיעים כל כך הרבה מאמצים והשראה שלא שמים לב כמה זמן עבר מה-Ctrl+S האחרון, ואז התכנה קורסת? אפילו אם אבדה רק מעט עבודה מאז השמירה האחרונה, עדיין עולה תחושה של יאוש, כמעט של בגידה – מצד התכנה, מצד הקובץ, מצד המוח הטיפש שלך שלא זכר לשמור בזמן. קשה נורא להמשיך לעבוד על הקובץ הזה מיד אחר כך, אבל עם הזמן הכעס שוכך ואפשר לחזור להשלים את העבודה ולהמשיך הלאה.

בין השאר, הפריצה הזו גרמה לי להבין כמה הבלוג חשוב לי, ושאולי כדאי להשקיע קצת יותר בכתיבה בו. אלה כמובן מסקנות פוסט-טראומטיות שעשויות להתמוסס ככל שיעבור הזמן, אבל זה עדיין נחמד לחשוב ככה כרגע. מסקנות נוספות: לגבות כל הזמן ולא להשתמש באותה הסיסמה בכל האתרים. כמו כן, קצת מפחיד כמה מהחיים שלי תלויים באינטרנט, אבל זה נושא לפוסט נפרד.

תודה לכל מי שתמך בשבוע האחרון, וסליחה לכל מי שתגובות שלו אבדו עם הפוסטים הנספים. לאבד תוכן שכתבת זה באסה, אפילו אם זו היתה רק תגובה לתוכן של מישהו אחר.

שיהיה לכולנו שבוע טוב,
אביב